עולם של מלחמות!

היכן זהו מקום ללא מלחמות?
היכן זהו מקום שיריות אינן נשמעות?
חוששני שמקום כזה רק נתון לדמיון - מקום טהור,
אשר יהווה שלום ללא מנצחים אינו יכול להתקיים בקרב מלחמות וניספים.

מאז הטרור השולט בעולם,
חלמתי כל חיי להפוך לבתולת–ים , הזדמנות פז לחיים נצחיים,
נטולי מלחמות ושפיכות דמים, אך הים גם זהו עולם, ובדומה לעולמינו איננו מושלם,ישנן סכנות כמו: כרישים וטורפים,
אולי הם הורגים בדרך אחרת אך בכל זאת - הורגים.

למרות כל מאמציי להשפיע ולשנות,
חסר טעם היה הדבר- מפני ששינוי מועט לא יגרום בעולמינו למהפכות:
ממלחמה לדבר לא מוגדר מבחינתינו,
דבר אחר שיביא לשינוי-
וההרוגים בכל יממה אינם יהפכו להרגל בזוי.
הבנתי שזהו עולם שקשה בו לחיות,
אך שנימצא את העולם המיוחל בדמיוננו- ייפסקו הבעיות.

דמעות- דבר בלתי ניתן לשליטה

דמעות הן חיי, עולמי, אושרי, להן את כל מכאוביי יכולה לגלות אני.
לא סומכת כלל על אנשים- רואה בהם כחיות ולא כבני בריות, אך הדמעות על כך מפצות.
דמעות בשבילי, הן ים אינסופי של אושר, כל דמעה מבטאת כאב אחר, על אף דמעה איני יכולה לוותר.
לאחר שזלגו כל הדמעות במלואם,
שוב חוזרת אני להיות בן אדם.
אדם חדש שטוף ציפיות ותקוות, אשר בעבר חווה צער ואכזבות. כל דמעה מטעינה אותי שוב ושוב, והתהליך חוזר, ולצערי הוא כאוב.
שוב ייאוש ממלא את חיי, ועצב את לחיי,
צריכה אני עד מאוד את סם החיים- הדמעות.
בעזרתן אני האבק עם כאביי- איתם אצטרך להתמודד לשארית חיי.
דמעות זהו דבר מאוד הכרחי, בלעדיהם צער היה דבר נצחי,
אך הדמעות גורמות לי לנדוד בעולמות.
עולמות שונים, נטולי עצב וצער,
עולמות שאף פעם לא פגשתי במילים שנאה וגער,
המילים השליליות שגורמות לאדם הגבוה,
הבטוח בעצמו- להפחית מערכו,
ערך האדם.

ללא כותרת

בוקר טוב ,
בוקר טוב,
זוהי מלה אדירה,
אני יוצא לחיים בבוקר מופלא.
השמש זורחת,
השחר עולה ואני בזריחה מביט ותוהה:
ברחם אמי הייתי תשעה חודשים- אותו לא אשכח לעולם בחיים:
עולם תת ימי מופלא
ביותר,
הכולל ג'קוזי חדשני ביותר,
היו עוד הרבה הטבות נאות, אך לבסוף החלטתי
לצאת בזאת,
ולהיפתח אל העולם המופלא.
הייתי ברחם אמי- תשעה חודשים הייתי- וראיתי במו עיניי הזעירות,
את יכולת האנשים לשנות,
להמציא ולברוא את עולמנו המופלא – אשר זוהי יכולתם הדגולה.

השי הכי כי





פעמים רבות תעבתי את עצמי,
חשבתי שאני הילדה הכי מכוערת מבעד לראי.

תסרוקת דמויי צמות שעליה בנות מלגלגות, אוזניים שלי בהחלט לא מתאימות-
הילדה המושלמת רחוקה אני מלהיות.

עם השנים החכמתי, התבגרתי כיאות,
והבנתי שאני הילדה המושלמת עלי האדמות.
לא חסרות ידיים, ובהחלט גם לא רגליים.
בעזרת גובהי, יכולה אני לבצע את "קפיצת השמיים".


אני צריכה כל יום להודות לאלוהים,
בשבילי השי הכי הכי הוא החיים.
חיים מלאי שפע ואתגרים,
שבאים לקיצם ביום מן הימים- תודה אלוהים.

ייאוש וסבל

קרא לי דבר נורא ואיום- אתה מתת ונעלמת פתאום!
עזבת אותי לבד, למה נעלמת לעד??
חלמתי עליך חלום- שחזרת אליי פתאום, אין ביכולתי לשכול אותך- כי אהבתי אלייך
עצומה.

השארת אותי עצובה ובודדה,
כמו ילד שמת פתאום על שידה- כל העיניין אותי מטריד ,
כי רציתי אותך לתמיד!
מותך היה כה נוראי -
ההיתקלות המזעזעת בנהג המונית,
שברת את לבי
להמוני חלקים שניתן היה מהם להחיות אותך והאנשים שכמונו סובלים.

ניסיתי להתחיל מחדש את חיי,
ובאחד הימים מצאתי גבר שמו שבתאי.
שבתאי היה בכל דבר זהיר , שאף פעם לא ציפתה לא סכנה גדולה ומוות.


אך בכל זאת אני מתגעגעת -
לבעלי הקודם בעל מקצת הדעת הוא היה איש מאוד אדיר...
אני עדיין זוכרת את טיולינו לקהיר...
גם אני הפתעתי אותו רבות,
עד שבא סוף עולמו עם המכונית הזאת.
היום יום הולדתי ה-74 ועם בעלי קבורה אני באותה החלקה.

אהבת נפש

או אהובי מה קורה איתנו?
מה יהיה עם הקשר שלנו? רציתי מזמן לומר לך כמה אני חושקת בך.
אני אומרת לך שנים,
כמה אתה יפה ומקסים,
אני רוצה אותך,
אך אני צריכה את האמונה שלך,
אגיד לך בקיצורו ולעניין - האם אתה בי מעוניין?
הקשר שלנו יעבוד אם אתה רוצה בי עוד,
ותן לי יד ואנו נהיה זוג לעד!
רציתי בעצם רק אותך - אז מה מפריד ביני לבינך,
אני מקווה שנהיה זוג אוהבים, הזוג המקסים!
הכל תלוי בך- מהי ההחלטה שלך?


(הגבר)

עברו מאז הרבה שנים וזו הסיבה שאיני מסכים
את בשבילי קשת בענן אשר עומד להתנדף - מוכן ומזומן לא נעים להיות בקרבתך,
ומאוד לא נוח להיות לצדך - אני רוצה שתביני,
אנחנו לא מתאימים,
ולדעתי אנו זוג מרגלים - את מעונינת בי ואני אוהב אחרת,
אלה בחוקים בחיים - שינויים במסגרת.

שיר אהבה

אוהבת אותך מאוד,
אין לי מילים בכדי לבטא זאת,
עינייך החושניות כצבע הדקל מושכים המון שלם מקצות התבל.

פזמון:
אהובי, הו זה נשמע נהדר,
כעין זמיר המתהלך ושר,
תכנון עתידנו , קינון קיננו,
נדמה שחלום בהקציץ לשנינו.

אוהבת אותך יותר מחיי,
נשמותיינו מתחברות לגן עדן החיי,
חבק אותי אהובי תמיד,
כדי שתמיד ארגיש מוגנת ואף אחד ביננו לא יצליח להפריד.


(פזמון)
אהובי, אהובי, זה נשמע נהדר,
אולי תצתרף אליי לנשף מחר?
כך נוכל ללחוש זה לזו את דברינו,
כמעין מנגינה ארוכת צלילים, בעולם הכולל רק את שנינו.

אוהבת אותך

אני אוהבת, אוהבת אותך!
אין לי מלים לבשר זאת לך,
כשרואה אני אותך לבי פועם בחוזקה,
אתה מבחין בי, קצב פעימות לבי- גובר,
עד מתי? עד מתי ממך אתייסר?

אני מרגישה אותך בכל מקום אפשרי: בים, בבריכה,
כששותה אני את קפה הבוקר, רואה אני את השתקפותך
אתה ממלא את חיי בשמחה, כשעצוב לי מאוד- תמיד נזכרת בך.
אלו רק היית יודעת כמה אני אוהבת אותך!


אתה מקסים מכל המובנים: כשאתה שמח גם אני שמחה,
וכשאתה עצוב, רוצה אני לעודד אותך-אך איני יכולה,
אינך יודע שאני קיימת- החצי השני שלך!

הביישנות שלי הורגת אותי, וככל הנראה גם אותך.
אז בוא ונעשה את הצעד הראשון- הצעד הקטן,
כי אנחנו יכולים לחכות, אך לא הזמן.

הכל יורד לטמיון


רציתי לספר לכם קצת על עצמי – הרבה מידי זמן ומחשבה השקעתי בהחלטה - האם לכתוב את הפואמה, כמה כבר אנשים יקראו את יצירה זו? זוהי הדילמה!
אני מרגישה כבר הרבה זמן, תוהה בתמידות ופוסעת ליד עץ האלון , שכל מה שאני עושה יורד לטמיון , אנסה להתחיל את סיפורי מההתחלה – ההתחלה של ההתחלה אם כי בסיפורי אין ההתחלה של הסוף.

עד כה – בחיי, ריקנות התעצמה בתוכי -- מן חלל, כל דבר שעשיתי והתעסקתי בו נכשל.
כמה זמן הייתי מתכוננת למבחנים, משקיעה בעבודות, מנסה להעלות את הציונים, אך הכל היה לשווא, שוב ושוב הייתי מקבלת את הציון אשר לא ריצה אותי, כל פעם תפס אותי מן שרב.

משהו פנימי, תוך תוכי, משהו חם מאוד – בוער אשר בשלבים מסוימים הדבר מגיע לבכי. הדבר שאני הכי מתעבת בעולם זה להיות טיפשה מאוהבת, לחשוב כיצד ניתן להשיג את הבן המושלם בשבילי, ולפנטז על הפגישה המלבבת. פעם זה מציל – שנתיים של מחשבה עליו...
פעמים אחרות זה אחר.
אלו הייתי יכולה לדעת, מתי כל זה ייגמר?

כל האשליות והתקוות שאני נוטה בעצמי טרם באות לקיצן עדיין יש את התקווה בלב, הכל הולך להסתדר.
מרגע זה, אני פותחת דף חדש - לבן. אף על פי שנחלתי כשלונות, אף על פי שציפיתי לרעות, מרגע זה ואילך, אני את עצמי בידיים אקח, אתחיל להתמודד עם המציאות האמיתית שבשבילי, אין כמוה אכזרית.

אני אנוכי ועצמי


בחנות הצעצועים- מבעד לחלון הראווה,
בלטו כמה נרות שעווה.
למרות היותן זהות, ניתן היה להבדיל בין שני סוגי הנרות.
"בוודאי לא ראית מימייך נר כזה יפה מרהיב ונוצץ"
הנר השני קורץ עונה, נכון "יפתי" - נכון אך בטוח אני שמהחנות אזכה לצאת הראשון.


כך התנהל הויכוח בין אני אנוכי ועצמי לנר השני.
מידי יום ביומו המשיך אני אנוכי ועצמי להשוויץ בפני חברו על כך שייצא מהחנות ראשון, ועל יופיו המרהיב, אולם לנר השני הדבר לא הטיב.

יום אחד מכשנכנסו לקוחות לחנות הצעצועים, זווהי הייתה שעתם של כמה מהנרות--
לעזוב את החנות ולהיפרד ממכרים, הלקוחות התקרבו לאני אנוכי ועצמי, בחנוהו- זוהי הייתה שעתו, לבסוף אחרי הרהורים רבים סירבו לקחתו.
לאחר מכן בחנו את הנר שליד-- ולא עברו כמה דקות ואני אנוכי ועצמי נשאר בדד.

אני אנוכי ועצמי למד עם הזמן לא להיות כל כך אנוכי
-- לא לחשוב רק על צרכיו אלא גם על חבריו ולמד לקבל בכבוד פנים אחרות בסבר פנים יפות.

רגש השנאה

אם חושבים על הדבר לעומק- טוב טוב, כמה קל זה לשנוא בן אדם  מאשר לאהוב.
והנה לפני מספר ימים פסעתי לי ברחוב ושמעתי במקרה שיחת בנות.
שניהן החליטו שהן שונאות את האיש אשר מעבר לכביש,
האיש הזר דיבר בפלאפון, אך משום מה החליטו הבנות שהוא מעלה להוריו את חשבון הטלפון,
לאחר מכן שסיים האיש לדבר בטלפון, פסע מספר צעדים ומעד ועמו נחת הטלפון ליד.

צמד הבנות הגיבו ? חוצפה שכזו עוד לא הייתה, למעוד במקום שצבעו בסמטה?
ואז, אחרי זמן מה הגיח צמד בנות אחר, שהחליט על הגישה השלילית לוותר.
הצמד החליט שמעתה, הן אוהבות את האיש אשר מעבר לכביש.
הן ניסו באמצעות התנהגותו, לאתר תכונות חיוביות שבו- אך לאכזבתן לא הצליחו.

הן לא ידעו מאומה על אופיו או חבריו ? משהו בסיסי אודותיו.
דבר שיצדיק את אהבתן לאיש אשר הבחינוהו מעבר לכביש.

קל מאוד לשנוא בן אדם אך קשה מאוד לאוהבו, זהו דבר שאף אדם לא הצליח לאמץ עד כה .

טיבם של החיזורים

הוא מחזר אחריי, על קשר רומנטי בונה.
אני נעינת לחיזוריו,
אך הוא מפרש זאת באופן שונה.

קונה לי פרחים, לבבות מתוקים,
אנשים, אימרו לי נא ? מהם טיבם של החיים?
בחור מקסים מתוק וחכם, רק חבל שקשר הידידות בינינו נפרם.

הפסקתי לחוש שידידות מתרקמת? יבשה היא עתה, שוממת.
בעוד שאהבתו כלפיי מתעצמת?בכל עורקיו זורמת. פגעתי עמוקות ברגשותיו !
וזאת משום שרגש אהבתי לא היה מופנה כלפיו.

לדאבוני הרב, ליבי שייך לאחר,
אשר גם עמו נחל סיפור מצער...

כך הם טיבם של החיים,
את החצי השני קשה להשלים.

אהבה אפלטונית

חיה באמצעותך
מרגישה את נשמתך
רוצה לכרוך ידיי סביב צווארך
חושקת אני בך

מחפשת את העיתוי הנכון לבשר לך
אך פוחדת עד מוות מדחייתך

גופי דורש גופך
אתה הנפש התאומה שלי
אני חיה בעבורך!

בוא והתקרב אליי
חבקני
נשקני
ולא ארגיש יותר בדד
רוצה להרגיש אותך לנצח,
להישאר אתך לעד

אהבה מהי

אהבה זהו רגש עמוק שאני מרגישך כלפיך
כל הזמן מתכחשת לאהבה
מנסה למצוא רגש אחר לחלוק עמך

אהבה זהו רגש, שתמיד גורם לי לסבול,
חבל שאת האהבה לא ניתן לשאול
לקחת אותה למספר ימים ולהתענג,
תענוג החיים

אהבה, או האהבה
מילה בעלת משמעות רבה
אהבה לחיים, אהבה כלפיך
אהבה לבורא עולם שאיפשר את קיומך

אהבה היא שתשלוט בעולם
ולא הרוע
בכדי להשפיע ולשנות נשתמש ברגש זה
ולא בכוח הזרוע

האהבה היא השלטת היחידה בעולם
בלעידהם אין קיום לחיים, אפילו לאדם

חיינו

עדיף לאבד רגע בחיים מאשר חיים ברגע
לצאת מכל מצב שהוא ללא כל פגע.
לחיות את החיים כמות שהם
ואף פעם לא להצטער
כי העבר כבר מאחורינו
והזמן ממשיך- דוהר.

לקחת סיכונים בחיים,
קחו אותם כל עוד החיים זאת מאפשרים,
התענגו על כל רגע - נצלו אותו היטב,
הביטו היישר לאהובת ליבכם ואמרו,
"אותך אני אוהב".

לימדו להעריך את החיים
בטרם החיים ילמדו אתכם
אז נהיה מאוחר מידי,
מאוחר להילחם,
להילחם בעבר, במצב שהיה.
המצב האידיאלי שבשבילכם נראה
כה טריוויאלי...

שיר מחאה

רוצה לבכות,
רוצה למחות,
שואפת לשנות,
לאור המצב שאנו - בני האדם הגענו אליו.

החמס, ההרג השחיתויות…
בעולם שכזה מסרבת לחיות!
עולם אכזרי,
עולם שהסיכוי לשרוד בו, כמעט בלתי אפשרי.
עולם ללא עתיד,
עולם שהמחר בו נהיה יותר מחריד.
מחריד לאור העובדה,
שאנו הורסים את עולמינו במודע!

הכחדות מינים - יונקים, עופות.
הרג אנשים…
הרס מראות פלאי התבל הנדירים,
המראות היפיפיים -
הצמחים, הטבע שהיה קיים,
והוא אינו,
אינו בין החיים.

מפונקות,
מפונקות האדם,
האדם האגואיסטי האגרסיבי
החושב רק על צרכיו שלו.
הצרכים "הגדולים" - צרכי האדם
הלוקחים קורבנות רבות עימם.

כל אחד אשר קורא שיר זה,
במידה מסוימת קורבן למעשה נבזה.
אני מייחלת ומקווה שנפסיק להיות
קורבנות לרצח ואיבה.
באחד הימים בגלל כל התועבות והמעשים,
ייחרב העולם
ואז לא יישארו עקיבות האדם.

עקיבות שאנו בקפידה מנסים להשאיר,
אך בגלל מעשינו, יכולתנו לשנות,
נשנה את העולם -
נמחוק עקיבות...

הפרידה מהקן

אני זוכרת עצמי כגוזל,
גוזל רך,
היושב לו בקן החמים והזך.
גוזל אשר הוריו חלק ממהותו,
הוא נתון לחסותם
הם אלו שיגנו עליו מפני העולם.

עולם אשר סכנות אורבות בכל מקום,
ומכשולים תמיד צעד לפני ההצלחה,
עולם אשר מפנה לך גבו,
כאשר אין עוד הוא מעוניין בך.

עולם שיש בו צורך להתעמת עם גוזלים,
רק שאלה הרבה יותר גדולים.
גדולים מהחיים,
מתנשאים, רברבנים
מגוון של יצורים...

אני זוכרת עצמי כגוזל,
גוזל רך אשר סר מרע,
למרות השפעת החברה.
גוזל תמים,
אשר את העולם הצליח להרשים.

צניעותו החוצה כל גבולות,
התהיות המופלאות,
האחד במינו הוא היה,
השהייה כנגד הזרם הסוחף כל בריה.

צעד קטן לגוזל - צעד גדול לאנושות?
הפרט הקטן צועד ואחריו ההתנגדות,
התנגדות לשוויון הזכויות
נטייה לרמות,
החזון בעולם,
רחוק מלהיות...

האומנם שדבר מה ישתנה?
הייתכן שהעולם את ייעודו שינה?

אני זוכרת עצמי כגוזל,
גוזל רך,
אשר היה יחיד מיני גוזלים רבים...

מתברברים

ברבורים לבנים,
לעתים שחורים,
שוחים לנגד עיניי.
ברבורים זוהרים, בשפתם מדברים
מרצדים וחולפים על פניי.

ברבור הברבורים,
שריקת הציפורים,
העולם דמם
מששמע השירים.

היופי המהפנט,
השקט השולט,
השלווה והנחת
מצטרפים הם גם יחד.

רגע קסום,
המופלא בחיי,
הברבור חלף לנגד עיניי,
הלבן בעיניים,
ממשיך לכתפיים,
מתחמם, לחזה מתקדם.

הלבן משתלט עליי, בחיי,
אני מרגישה נפלא,
שקט נפשי, רוגע, ברקע - אף מילה.

אני יושבת בספסל השחור,
ובוהה בברבורים הלבנים,
הברבורים, המתברברים להם
במים הזכים.
ללא דאגות, ללא כל כוונות נסתרות.

החיים פשוט יפים,
כשמתבוננים בהם - בברבורים,
הכניסה חופשית,
והנה למראית העין עוד מרגלית,
ועוד ברבור שט לו...
היכנסו לעולם המופלא,
השקט הוא נצחי...ההנאה
טרם התחילה...

בגפי

הבדידות - איי שם
בין הרים וגבעות
בין שלל הצבעים והקולות
הרחק מהמון והמולה,
בגפי בנוכחות האפלה.

צעדים נשמעים,
מבטי לאחור,
העץ הגדול מתקרב במזמור.
שר בהילולה ובשמחה גדולה.

מבטי עצוב,
בעודו צוחק,
רקובה במפנים
אך הוא ממשיך...חונק..

איה השקט? הדממה?
לא נותר מאומה.

רוצה להיות לבד!
עזבוני לנפשי,
איך נעלם לו הקול החרישי?

ילדות חלקלקה

ילדים קטנים פוחדים להתבגר,
בעודם מתבגרים, הפחד אף גובר.
שינויים פיזיקלים, יחסים וירטואלים,
הגוף והנפש מסרבים לוותר.

אימא, היכן הדובון האהוב בילדותי?
איה הדאון שקנית ליום הולדתי?
כיצד הצליחה הילדות, לחמוק לה לצמיתות
ולא היססה אף לרגע, לחזור ולצפות בפגע?

אני גדל וגדל,
ולא מרבה להסתכל.
שנים עוברות הן,
כמהירות הקול,
ולא יודעות הן
עד כמה חסרות לכל.

בכל שנה,
נפרד מעוד שנה,
אך בי שום דבר אינו השתנה.

פעם

פעם היית מרכז העניינים,
הכל היו מסביבך דנים.
על הא ועל דא,
שתשכיל ותדע.

פעם, הייתי מפלסת דרכים
בין ההמון, קול השאון,
ואלו רק כדי לחטוף מבט בך-ילדון.

פעם ולא פעם אחת, פינטזתי
על אהבה המתממשת ופורחת.
החלון לחלום המשנה מציאות,
הזכות לאהוב ולנצל הזדמנות.

פעם, בעבר הרחוק,
הייתי מוקסמת מחיוכך המתוק.
צחוקך המרהיב - את כולן הוא הלהיב.
פניך העדינות והחמימות,
משהפכת נער הן פסקו להתנות.

כיום, בעודי נזכרת בך,
חיוכך הוא לא חיוכך
מבטך כרמז להוכחה.
הפופולאריות, דוחקת בך
השתנת ילדון, מהרבה בחינות.

אך השנים גם בי חוללו תמורות
שכחתי אותך, את עצם קיומך,
התרכזתי בעתיד, באחד והיחיד-
האחד אשר ישא את מקומך.

הפסנתר

צליליו, מגעו בנשמתי,
חונק אותי לנוכח ידיעתי
שלא אשוב, למרות אהבתי.

הפסנתר, בו התאהבתי חיש מהר
לימד אותי להרגיש.
את הקרבה החזקה בין האשה לאיש
את הרגעים המדהימים ביותר בחיים
וזאת בזכות ניגון הצלילים.

תו אחר תו,
מתלווה לו המקצב,
ומתקבלת יצירה,
הנשמעת בנשימה עצורה.

ידיי חולקות להן בין הקלידים,
מדמיינת מצבים שונים,
יצירות באך, מלחמה ומהלך.
בטהובן, מארש חיילים רוטן.

מתענגת על כל צליל במנגינה,
כל יצירה -- בשבילי מתנה.
מנגנת ונודדת בין עולמות,
מנותקת לגמרי מהופעת החוצות.

סונטת באך מתקרבת לקיצה,
ואני מפנה ראשי בהצצה,
הכל מריעים, פרחים שרועים.

אני במקומי מתיישבת
והמציאות המדומה נעלמת.

חיים בבלאגן

בתוך עולם גדול ומורכב,
בין כל ארצות מזרח ומערב,
ישנה מדינה קצת משונה,
פלורליסטית וקטנה.

הסגות גבול קוראים לכל עבר,
האגודה למען זכויות הגבר,
דיעה קיצונית מול שמרנית,
הבלאגן מנקודת מבטה של דכאונית.

אך בתוך כל הערימה הפוליטית
הלא היא הבלאגן
ישנו יתרון משמעותי וקטן.

קיום המדינה הקטנה,
אשר את אזרחיה מענה.
שוט ארוך לפתע מושלך,
בכל נטילת פסולת אשר אינה בפח.
תלמידים צעירים חווים,
את טיולם הראשון לתא אסירים.

ולכן, אל לנו להתלונן,
ולהתאונן על המצב
כי בתוך כל הבלאגן,
חופש הביטוי מוטב,
וגם הזכות לחיות בבטחון,
במדינתינו הדמוקרטית הבאה בחשבון.

תמונה שווה אלף מילים

התביישתי לאמור,
התביישתי לתת,
פחד חבק בי,
אכזבה לשאת.
אכזבה בשם
האהבה.

התביישתי לשאול,
את האהוב מכל,
ובכך סיימתי את הגוון הכחול.

שמיים כחולים,
זוג אוהבים,
ומהצד שני
אתה ואני,
קרובים אך כ"כ רחוקים.

אתה מביט בי,
מבטי פוזל,
אך כשמביטה אני בך,
אינך מסתכל.

שמחה לאידי כשאתה לצדי
אך כשעוזב רק צילך
נחרט עמוק בלב.

והנה, יצרתי את דמותך המושלמת,
אך אני בציור לחבקך נכלמת-
לבטא את רגשותיי,
להיות אמיתית,
להפסיק לקוות,
ולפעול מיידית.

אשת המסתורין

אישה יפה צועדת ברחובות
הכול מתלהבים "את בידיים טובות"
אור זרקורים נוחת עליה,
עשרות עיניים בוהים בפניה.

אישה יפה צועדת בראש,
אחריה האספסוף- המעז לדרוש.
פניה מועדות היישר לספסל,
שם יושב לו האיש הדל.

בפניו צלקת, נפשם מתפרקת.
בידו צרור פרחים, את כעסם מגיחים.

סערת הרגשות הפתיעה ופצחה,
את הקהל המסוקרן - רצחה.
איש אינו היה קיים,
למעט העני,
היפה
ועדינות נשיקתם.

עיניה שלחו קרני אור,
אשר במהרה מיגרו את הקור.
עיניו חייכו אל עיניה,
מבטיהם הצטלבו,
הוא ליטף את פניה.

עד מהרה- שוב
התקהלו האנשים,
למצוא את היפה מבקשים.
מקפצים,
מחפשים,
אך נעלמו עקבותיה
ולמזכרת --שני חיצים.

אמת לאמיתה

אני לא ילדת מועדונים
וגם לא ילדת רחוב,
אני בסך הכל ילדה
שרצתה לאהוב.

אני לא גאון פיננסי,
ולא אשת עסקים,
אני בסך הכל ילדה
שאילו בה היו מבחינים,
המבט "המאשים" והמנשים,
דמעה של רחמים,
הכול היה גווע,
נמחק לעולמים.

יצרים

אנחנו בני האדם,
זהו יצר רע,
בחור אונס בחורה,
ממשיך להתפלל בגמרא.
היא נאבקת,
נשמתה עצורה.

אנחנו בני האדם,
מושבעים למין, הרס,
ודם.
דברים הנמנים בין סמי החיים,
הם אלו אשר אותנו מחיים.

אנחנו בני אדם,
אין אנו בולמים לעולם.
מנסים בכל למצות ולהתמצות,
אך בנוגע לאמת,
לא מצליחים להתעלות...

מוות

סכין נחדר אל תוך ליבי
חותך ורידי הדם,
עד זוב דם.

בולט כמו בטני,
פוצע אנושות,ליבי נדם.

והחייאה כבר לא תחייה,
והנשמה לא תהיה...

כי רק כיסוף נותר יחיד
והוא רצח --ליבי השמיד.

בדידות

כל אדם, בליבו מועקה,
בכל אדם מתפרצת צעקה,
אודות זעקה , פנימית עמוקה
אשר אינה יכולה לפרוץ דרכה אל העולם.

כל אדם, עמוק בנפשו בדד.
כל אדם מרגיש לעתים קצת נבגד.
רוצה להפתח אך אינו יכול,
שערים דוחקים מימין ומשמאל.

חונק,התרפקות
רצון להעלם או למות,
באי בודד נולד,
אשר לא נגעה בו
שורש כף יד אחרת
מלבדי.

מוזה

רגש, תחושה
פרפרית בטן מתישה,
שמפצירה לכתוב ללא בושה.

ישנו הרגע המלהיב,
ואלו אז מעט מכאיב.
אני אולי מרגיש כוזב,
ולכן אשפוך הלב לתוך ליבך.

לב אשר עובד,
מאחד אל האחר
כמו מחלה.
ובכללי המשחק בכתיבה,
גם שברון לב, יכול לחדור בגאווה
לליבה של בתולה.

דחף, מניעים?
שחרור מכלל רבים
שמרבים לשאול...

מוזה התוקפת כמו אפילפסיה,
ברגע בלתי צפוי.
החוסמת עורקיי
בבזיק שניה רצוי.

ולהרפות,
איה המוזה?
ולכסות,
פצעים פתוחים.
ולהרגיש,
ובכך להדגיש, את הלב
הממשיך לפעום לו
בימים מסובכים.

מונולוג פנימי

רצון להשתכר,
להיות בעולם אחר.

לשכוח,
להדחיק,
כל דבר מציק - הכול.

פיהוקים יומיומיים,
המחשבות הסתמיים
רצון לברוח מהגוף
ולקבל אולי ליטוף
מבן אנוש בתור חייה,
ואולי כמציאה בחנות אנטיקות.

חיים אחרים,
גופים מוזרים,
אשר זרים כבר לא נראים.

לדאבוני, שיכרות היא רק משכך,
תפקידה האשליות לטפח ולרכך,
זמנה מוקצב,
השפעותיה לשווא.

ולכן איני ארצה לחזור לעולם,
להיכבל בשרשראות כבת אדם.

השיר "שלנו"

אותי האדם הקטן,
מוסיקה הופכת
ליותר שאנן.

האדם הקט והאפסי,
בעולם כה מכאני ומעשי
מכונות,
רעשים,
צלילים צורמים מפי אנשים.

אני מדליקה הרדיו,
ומתרוממת נפשי,
הכל נהייה אז כה פשוט וממשי.
ההופעה מתחילה, וגם ההילולה.
מדמיינת קהל סביב,
עומדת יציב, ושרה,
בין כל האנשים- לך
מן תחביב.

משתחררת,
מזמרת,
מתנענעת לי בלהט.
לא עוברת, דקה של סרט,
בדיכאון איני גוועת.

אך השיר הינו יחיד, נואש,
אצטרך להקשיבו שוב
למחרת
לשחר שיפציע בשש.

קטע רגעי,
רומנטי,
טבעי.
מצליחה רק לדמיין אותך
שרה לך את השיר - בעבורך.

שיר מתעתע,
לאחר דקות מספר
בכי בגרוני גועש, מבעבע.
נפשי צנחה הארץ,
כמו ליבי הסדיר תקתוקיו
וחדל מלהעריץ אותך
מחכה מידי יום ביומו,
לשיר " שלנו" כדי שבדמיוני,
אוכל שוב להיות שלך.

חיים את החיים

יש אנשים,
שנואשים,
לדעת האם החיים
הם קללה,
או סתם בגדר סימן שאלה.

ואילו אחרים,
שאינם משערים,
נהנים מנעורים,
במרוצת הזמן,
כל דקה בחיים - מהמרים.

ואני,
שאיני משערת,
או מהמרת,
פשוט מנסה להיות אחרת.
חושבת שהחיים זו מתנה,
מתנה שונה,
אחרת ממה שקיבלתי עד כה,
מהימנה.

מתנה חד פעמית,
שאינה ניתנת לשימוש חוזר,
ולא ניתן לתקנה.
ולכן,
מנסה לשמור עליה,
לבל תיהרס,
ואחדל להיות איתנה.

גשם

גשם,
קר,
מרגישה מנוכר.

הטיפות נוטפות
על חלוני
טיפין טיפין,
צופה הרחק מבעד לחלון
על אדמוני- בזעיר אנפין.

מפעם לפעם מסתכל על השעון,
על מחוג הזמן שקפא בקפאון.
צעד קדימה, צעד נסוג,
הלילה עוד צעיר,
הוא פוצח, מונולוג.

ואני שאיני ישנה,
אי שם במעמקי הנפש,
מתענה.
מבינה שאינני לבד
אני צופה בו,
הרחק מבעד חלון,
שומעת את שיחתו
עם נפשו, בציפייה שתימשך לעד.

שיחה שחדרה עמוק לליבי
לחדר השמאלי,
הכיוון החזק שבי.
שיחה על אלוהים,
מהות החיים.
חשבתי שבי המוזרות היחידה.

אך מסתבר...

פרפר

פסיעה שלי, אחת
פרפר לבן נחת.
לצלילי מוסיקת,
משכבתו הנידחת.

נגיעה, כמעט אך לא.
אף לא יומיים מלאו לגילו.
דרוך,מעוך,
כבודו שפוך.

פרפר היה,
היום איננו- ארעי, זמני
כמו בני ימינו...

נפש היא אחת

כ"כ הרבה יצורים מתים להם
שזה לא יאומן.
כ"כ הרבה נפשות משוטטות להן
מחפשות את דרכן.
בלתי נראות,
קטנות וזעירות,
וישנן עצומות
כשל יצור הנתפס בלוע אריות.

אתמול הרגתי אותך,
יצור קטן שלא היווה לי מנוחה.

נפש שלך- נפש של זבוב
כלל לא מעיקה על מצפוני הרקוב.

כאילו אינך יצור,
נטול רגשות,
סלידה ומירור
מריקנות התחושות.

אנחנו לא בני אדם,
אנחנו סתם בשר ודם...

איה

איני יודעת
לאן מועדות שפתיי,
היכן ראשי,
מדוע רעועות רגליי,
איני יודעת.

ומה גילך?
ומה שמך?

ומה, אגיד לך דבר מה,
לאהוב אותי- תאהב
ותגן מפני שרב
ומן הקור,
על אוצרך תשמור.

ואולי הנך קטן,
קומתך נמוכה,
שפתיך דובדבן.
ואולי אחר אתה.
אך דבר אינו משנה,
כי שבויה אני לך- בלשון המעטה.

מתי תופיע?
האם תתריע?
ואם בכלל- קיים אתה?

רוחות

רוח עברה על פניי
ליטפה את גבי
ציננה את שפתיי
רוח שיחקה עם שיערי
כאוות נפשה העלימה דמעותיי

רוח נעימה
לא חמה
מעוררת שלווה
וקצת מארוטיות שמשלימה...

משלימה אותי,
בעיקר מבחוץ.
אך אז ברגע שיא
של שקט ושלווה
מגיעה הרוח הניזונה מאיבה.
רוח פרצים,
חמה,
חזקה
חושניות שנעלמה
רוח מזיקה

תגר עולה לאוויר,
בלתי נראה,
רק נשמע בעיר
אל כל אחת מצטרפים למלחמה
חולות שמביאות איתן
סופות ומהומה.

ומי יודע מי ינצח?
האם החושניות שתפקידה לנגח?
לנגח את האיבה?
או שמה האיבה
המנגחת חושניות
ע"י רציחות והיעדר אהבה?

השקיעה המושלמת

הוא יושב על החול החם
זמן רב,
מול השקיעה.
כדור הלובן הלוהט
מעביר בו תהייה.

הוא יושב וחושב ויושב,
הוא אוהב אותה,
עד עמקי נשמתו,
והיא אותו.

כעת שניהם יושבים,
צופים באדום-ארגמן
המקשט את השמיים
בצבע רב גוון.

הם שני קטבים,
הפכים מושלמים,
אך בד בבד
זה את זו משלימים.
תשוקה חזקה בגופם גועשת,
כמו לבה היא דמם,
התפרצות דורשת.

מחכים לעיתוי,
לרגע הפיתוי,
מי יתחיל,
ומי יזרום,
ומי ימשיך
את הצבע
המפתה,
הסוחף,
צבע השמיים -
האדום...

עיניים

שחור,
סהר מלא,
בולט בחשכת-האור

דלת נפתחת,
אני מהססת,
שחור באופק נראה,
בתוך עיניי מתכנסת.

שחור ללא גבולות,
עיניים חדירות,
כניסה לאפילה,
כה גשמית ומבהילה.

דרכי האפילה
בעולמך הלא רואה,
קוראות לי
באשר לחפשך,
אך בכל ניסיון תקומה,
מועדת אני בך.

גרוני החנוק
צועק בשמך,
ואכן מתקבל ההד,
שלך,
מעורב בשלה,
מהדהד באוזניי.
בכל מקום מעברי,
כאינספור מראות
בדמותכם
על פניי.

צמרמורות, הדחקות,
נדמה כמו חלום בלהות,
אני מנסה לצאת,
להדוף במנעול את דלת האמת

אך איני מצליחה...

מחשבות

המקום- אוטובוס
הזמן לא מוגדר
מספר אנשים נמצאים
כמה מוחות פועלים
ואלפי מחשבות אדם מתרוצצות.

אני לא מצליחה לפענח את מחשבותיי,
מנסה לחדור לתוך שלך,
אך ללא הצלחה,
איני מכירה אותך.

אולי טרוד ביומך,
ואולי בבגידת אשתך
ואולי סתם מדמיינת לי,
מנסה לשלוט במחשבך.

יושבת לי בסוף,
מושב ימני,
מזגן פועל,
מצנן את מוחי
מחשבות צלולות
משערת על מה אתה חושב...

הכוכבים האמיתיים

כשנולדתי,
בעולמי נדדתי
בין השמש והירח.
טרם הכרתי,
את כוכב הוליווד הזורח.

משהתבגרתי,
חפצתי להכיר את כולם,
את אנשי העולם.
אך האפשרות בידי לא ניתנה,
כל רגע נוסף היא לידה שונה, וכל רגע היסטורי היא גופה מצחינה

אני צופה בשמיים,
בחום ובקור,
ויודעת שמידי יום ביומו,
בוהים ב"כוכבים" אינספור.

חמשיר

חברות עם גיבור דורשת כריזמה
אולם עם נצלן דרושה הונאה.
חברות עם חכם דורשת מחשבה
בעוד עם יפה, מלווה בקנאה.
חברות עם עצמי דורשת כל אחת מאלה...

יום עצמאות

החג כבר הגיע,
אני כותבת,
מעקמת פי,
בנוכחות עמעום של מנורה,
ללא מניע.
אך יודעת אני,
שבסופו של העצב,
הטלפון אמנם לא יתריע.
אך תמיד יוצאת אני,
אל העולם.
בלי או עם
"החברים"

אך שנת 2005,
היכתה בי, נפשי.
אני שומעת זקוקים,
בשלל קולות,
מפוארים.
מוזיקה קלאסית ייחודית
מתנגנת.
פי פעור,
אך מילותיי, בפערים.

אני מתרוממת,
להשקיף מבעד לחלון.
וחוזרת שניות ספורות אחר,
עיגול הנוצר מזיקוק,
עדיין חקוק בזכרון,
עייפה מדכאון,
אולי מחר העייפות תחלוף לה,
ואולי.

אומרים- שינה היא פתרון...

והמוח רץ

פעם ראשונה,
שהמלים הן לא זורמות.
קודחות בראשי,
בשלל מחשבות ותהיות,
מסרבות לקפוץ

פתטיות? שנינות?
קריאת ספרים...
דברים רבים איני יודעת.
והזמן רץ כמו המוח
והלב כואב מעיז לגנוח.

ואנשים הם אנשים,
ומילים הינן מילים
ההגדרות הן לכאורה
אבל תמיד יצוץ מחסום.