בחושך

ושוב הסלע הזה בגרוגרת,
מחניק בגרוני כמטח יריות.
פצעי לא יגליד כי הפכוהו להרג
השליכו אותי לגוב אריות

אמרתי סודי כשיכור; שתיתי מיין עופרת,
צוואת אלוהי נעולה במרתף כבר יובלות.
מותי לא ישתוק כי קנוהו בשקר -
מכרו לי אמון שנכתב בסכין על שורות.

ושוב לא אראה יותר בוקר,
נפשי כלואה במרתף החשוך.
ושוב לא אומר את סודי לעולם,
שכן במותי הוא חתום.

חריצים של תקווה העירוני ,
מבעד קירות ערפל.
בדום אחזק את ידי האיזלת,
וגם את ראשי ... אחזק.

ילד חולם

בעיניו הקטנות כלב נח, ("שן כלבלב!")
והילד נרדם ועוצם את עיניו.
שאון התותח המשקיף בחלון,
נשמע לעולל כמו תקתוק השעון.
קול יריות, של רובים ורובים
לאזניו הישנות -
נביחות של כלבים.
אם הילד ידע מה בחוץ שם עובר,
הילד הזה יתעורר.

תפילת אם

שלוש דברים עלייך לזכור,
מי היית כילד, מי אתה כנער, ומי רצונך להיות כאיש.
היום כשאתה נער, אתה עוד זוכר היטב איך היית כילד.
אתה יכול להתרפק על זכרונות מלפני עשור, כאילו היו לפני כמה אמשים.
אתה יכול להריח את ריח הים, ולטעום טעם שוקולד מריר.
והנה עכשיו אתה נער – בוגר, משלב בחייך כל שלב, ועובר, ולומד על קורות האדם,
והנה אתה חיי, בעיני כה מושלם.
ובעוד לילה או שניים תהייה לי כבר איש.
מי יושיט לך יד את גופך להלביש?
והנה גם תמצא עבודה, ובית נאה, ואישה חמודה.
וילדה אדמונית בין רגלייך תשאל:
"אבא מה אהיה כשאגדל".
ותביט בעיניה הבוכה, ותאמר, כשתגדלי תהיה ילדה.

אז אנא ממך, ילדי העולל, אנא ממך אל תגדל.
ואם בכל זאת תגדל, לי הבטח,
שתמיד תזכור את ביתך הישן, תמיד זכור איזה ילד היית,
את הפרחים שאהבת, את בובות הלוחמים.
זכור נא מי אתה ומי היית בכל עונות החיים.
ובבוא היום על הספספל, כשהנכד שלך יבוא וישאל:
"סבא, ספר, איזה ילד היית",
אתה בפה מלא לו תאמר:
"סבא?! מעולם לא הייתי סב, גם אני ילד".

התעמלות קרקע

בתוך הלב, בנפש פנימה,
שרויים על הריצפה גופות מן העבר.
אניים רבים שהייתי מזמן-
חיים בנפשי כניצת דודבן.
כרגע העובר בשעון,
כעלה הנושר מעציץ בסלון הבית,
כך חולפת לה הנפש
על פני עבר, עכשיו, ובלתי ידוע.
חילוף החומרים הנעים במוחי במקצב עיקש,
לא מכירים את הגופות השרויות בלב הנפש.
אם היו מכירים זה את זה,
היו מצטרפים – להתעמלות הקרקע.