אני מר אברהם שיין

לשעבר מנהל בנק מת.
ליד בית האבות קרוב לבית הקברות
בבוקר היו המתים
באים להפקיד את כספם
ובלילה שיעבדו את נשמתם
בחשבונות העובר ושב ולא שבו.
תקבל ספר תנ"ך לקדיש, ושעון קוקיה לתשמיש.
כדי שתדע הזמן שלך עבר מזמן
ושום נייר קופי לא יוכל לשכפל
לך את השנים האבודות.
ואף ערב לפרוע את השטרות
שהופקדו בכספת הזמנית
של החיים. הייתי מנהל סניף
בנק מקומי בין בית הקברות
לבית הקברות.

בראשית

בראשית
ויקרא
את
שמות
הדברים
במדבר
באחרית
היית רק
עוד פרק או פסוק
בספר התנ"ך שלי


בראשית
ברא האדם
את אלהים
והארץ היתה
טובה ובוהה
ויקרא האדם
לאור לבן
ולחשך קרא שחור
ויקרע הנחש
את עיני האדם
ותקרע האשה
שלותו של הדם
והארץ היתה תהו ובהו

הפלנלית

אני אוהב את ריח הפלנלית.
עלוות עצים ארוגי כסף.
רקומים בטל.
תמיד יורד שם גשם איטי.
צריפין 88,בה"ד 4.
מגרש המכשולים של החיים.
הזמן שם לא נשטף בברכה.
זוהי שעת יקיצת הצבעונים.
ואת מרחפת בין אצות הזמן.
אני מוריש לך מחשבות,
שקי זיכרונות וכיווני חיפוש,
סדרנים שרצים לפתוח
את דלתות האולם, העולם
בסוף הסרט בסוף החיים,
פתחי מילוט לתמונות ולשנים,
שהצטננו בחוץ, שימחקו בחשך,
היה לך בפה טעם של נחושת.
וירח מפתה ויודע בצהוב.
הגיבורים שלנו כבר לא שולפים מזמן
רק העצים מחייכים שם בכי.
מבעד לקמטים, וילמים שבשדרה.
כבר לא רוקדים שדות ירוקים.
השקדייה כבר לא פורחת,
ושמש פז לא.
אני אוהב את ריח

רק כפות ידייך



וצדפות הזיכרון,
וצעיפי הגלים

ודבש הצמרות,
וריסי החלום.

וסלי האור בין זרי העננים,
וכפות ידיך בין תלתלי השמיים,
ומסע החמציצים באפלולית פרדס,
ומחול ההרדופים בנהר,
ופחד המים בעמק,
ואש החרציות ורכסי החמסין,
ובערת הדמדומים על בדי הליל.

וכפות ידיך, וסרפד מלטף בצהב,
ופנסי החצב על שמשות החורף,
ושושנת-ים עוגנות במפרצי כסף

וגבעולי השנים ואצות הזמן.

שם חושחש מפתה בכתום, וכל הירוק המשתולל הזה

הנוטף נגה וטל,
ואניצי האור סרוגים בחשך

ורק כפות ידיך מעל

פעם

פעם שעוד הייתה לך שמלה לבנה,
וירח עיקש שהיה תלוי על סיכת
הבטחה מעל סככות
כוכבים, שרכנו לשמוע מסקרנות
ובושה.
מחולות, מדורות של עשן ןרימה.
בין נהר פרת ונהר חידקל,
נעלם מזמן הדקל,
רק עכשיו שאביך
שוכב לא רחוק מאבי.
ושניהם מתרחשים לשכוח אותך ואותי.
שאני שוב עולה לתורה,
בספינת מלאכים היינו כחולמים.
פעם ששתלתי חלומות על חולות
נודדים.
ובמעלות קדושים וצבעונים.
כי הבשילו הלילות והפכו לימים ,והימים לנחילי סביונים.
שהייתה לך טלית לבנה
להצית את לבי בלילותיי
בתחילה

שלקחו

שלקחו את מרדכי הקלושר
מעל ספסלי התבן וערפלי הקש
משדרות בן גוריון.
שני אנשים שחורים.
ואמבולנס לבן אחד.
חשב - שהוא מת.

את השמיכות ניתן עדיין למצוא
זוחלות בחדר מסוממות כחלזונות בהזיות של יורה.
ושני שקלים חדשים - ופלחי אגורות
שנזרעו באשפת החלומות.
וריח רחוב, עומד כעדות.
מול מטס יתושים אחרון.
שקינחו מדמו בלילות.
כמה פרומתאוס קטן לידו
שהנשרים לגמו מכבדו
ננסים מול צלי אנשים
שנגסו מכבדו.
שלקחו את מרדכי הקלושר.
מספסלי השיש בין שמיכות הרחמים.
איש לבן אחד.
רק הזמן השאול עוד נשאר
לצדו

שם

שם מעבר לקשת בענן,
אלוהים הולך עם ג'ינס
ומשקה את ראשי האנשים
במשפכי הזמן.

שם ברושים אילמים קדים
רוח בלחישה,
לעבר ערב מנגן דמדומים.
וירח חיוך שתלוי
על כתפי הליל,
ברצועות של אור,
בחפתים של אתמול.

שם שוליות מלאכים.
נושאי צידניות עמוסות כוכבים,
דוהרים על אוכפי עננים,
מטילים צלצלי בשורה.
לעבר שערי הרחמים.
שם מעבר לבכי בענן
אלוהים הולך עם…

אני הנער

בהרים השמש כבר לא מלהטת
ובעמק שוב נמוג הטל, כל הילדים כבר מתו
שבורים ממשחקיהם,

מישהו צבע את בסביונים באפור,
אני הנער בשורה האחרונה שעיניו נקורות ןפיו קדוח,
פעמונים שחורים
בהרים השמש כבר לא מלהטת
ובעמק שוב.

אני רואה אותך

אני רואה אותך
עץ יפה.
ושורשי חלומותי יוצאים מתוכו,
אותך ים בוכה.
ואצות גליך שוטפים מתוכי
שם גבעולי אלמוגייך
קודחים אור בשמי - ים,
אהובתי

באחרית הייתה לי קאתי

באחרית הייתה לי קאתי,
באחרית הייתה לי קאתי
קביים של אור
לילות ללא שחר בסופם,
קיץ צונח על וילונות הסתיו.
תל אביב 92, שדרות בן גוריון 81 בחצר.
ענפי חרוב ספוגים בזית,
אוטובוס מספר 50 שנה
כבר לא עוצר באף תחנה.
מישהו שמת גר שם לפני.
אני, כשאמות, אגור שם לפניו,
אור רקום בחשך, חשך טבול בזית.
נורות ההיביסקוס זורעות שם ארגמן
ברחמו של ליל.
חרמשים של אור, קביים של מלכות,
ילדה שלי, קאתי
באחרית יהיה לי.

באלוזה

באלוזה - בואכה מוות.
לגונות עוגבות בתווך
פגזים מיוחמים צורחים בשחור,
שרשראות נפרסות בעלומי.


גבעות ריקות מרחמים
מתגנדרות באבק שרפה,
שמש ערירית מזיפת אהבה,
לא ראיתי ציפור חודשים.
רק שמים חמושים
בנחושת.

באנו חושך לגרש

באנו חושך לגרש
מדברים אל עצמם בטלפון ותפוס,
שתן ושווארמה - תל אביב 96 ותפוס,
פני הסופגניה של רוני מילון
עושות אהבה עם לחיי הלביבה
של דן פילון.
נזלת ודבש, שתן ושווארמה
ככר אתרים של מעלה
משתעלת מלכלוך ומבושה,
ואני בסך הכל מבקש קצת אהבה
מפיטמה שהתייבשה במאה הקודמת,
מלכלוך ומבושה, - ותפוס.
אנשים צועקים מחולשה
עצים גונחים מחוזק,
בנובמבר החורף מקיא
את שאריות הקיץ
על ערוות החוף. - חושך לגרש.

בודד בליל

הלכתי בצדי בעקבות
שאת ואני הותרנו
בלילות מתוקים מכאב.

הליל שאל חיקו גלשתי
אינו מסביר פניו כאתמול
כאילו החושך ןהקור
כרתו ברית עם הבדידות
ויפלו יחדיו כחיץ.

זעקנו אני והתן
אל הליל
שנינו מרעב
וההד חזק
אך לא משביע.

ונותרתי הולך
דבק לצלי
לאורך העקבות
שנותרו בי.

במקום שנגמרת
הרפואה מתחילה
אהבות

אהבות מתות זקופות בקיץ
כמו ים בוכה.
צדפות ליבו על כתפי החוף.

ציפורים נושרות זקופות
בחורף אל גוזלי קני הזמן.

אוניות מתות זקופות בחושך.
כמו דגים אילמים חוזרים
אל חולות נמלי השתיקה.

ורק החיילים גיבנים ימותו כתרמילים יתומים בקנה התותח
אהבות. השירה

בשדה

בשדה תעופה איכילוב עילית
על מסלול המראה של פנימית ב'.
ששה טייסים מוכנים לשיגור
במבנה סופי לגלקסיה אחרת,
מסכות החמצן מחוברות ברישול,
למשאלותיהן האחרונות,
מבקשות אל כסא המפלט,
על מצג המוניטור -
אפשר לראות בבירור,
את זמני הנחיתה והמראה
של המתים.
ששה חלוקים לבנים,
וסטטוסקופ שקוף אחד.
במבנה סופני ומחיאות
כפיים ממגדל הפקוח,
עולים לתורה בשיר לכת,
מטס הצדעה לקיפוח
ששה מלאכים
על כסא מפלט אחד - לקינוח

בשרף

עכשיו אני מנסה להרכיב
מחדש את פזל הנעורים,
בשרף הבכי, בשרף הדבש.
בית-ספר רמז שמונים ושבע.
למי מצלצלים הפעמונים?
כמה קרובים השערים, ורחוקים.
רק הגזעים עוד מלחשים בלילות, הסיפורים לרוח,
שמשתתפת.
אני נשארתי שם בין חממות
ילדותי וגומות הזיכרון, מחכה לצלצול,
בן לוקח בת, ובת לוקחת
בשרף הבכי, בדונג דבש.

במרדף

במרדף בין השמש-הירח
נשמרים המרחקים-והזמנים הקבועים.
ורק הרוח מסמנת
במחוגי צל.
את השניות והס"מ-
כמו ביני-ובינך
שהזמן ששורט.
הוא שמטייח.

ובלילה אני-אופה,
את חלות-שירי
בבצק האתמול.
בתנורי המחר.
אופה את לילותיך.

הגשם

הגשם הראשון, השנה.
הוא אולי החורף האחרון של חיי.
בין קרב לקרב הגישי לי
את מימיית הזמן.
עוד מעט יצלצלו פעמוני הגשם
את הסתיו בפתחם של כיתות החורש.
וגיסות סתוניות נושאי ילקוטי בשורה
ירוצו על שבילי בסוף.
בין קרב לקרב, הגישי לי את מימיית הבכי.
הייתי רוח רוכבת על אופני הערב.
רוח זורעת חוטי טל בין תלמי הקיץ.
לאן אני הולך בתוך ערפל מצניח
וילונות יורה.
כמו איש עטלף
רועה בחושך אור.
הגישי לי.הגשם הראשון, השנה.
הוא אולי החורף האחרון של חיי.
בין קרב לקרב הגישי לי
את מימיית הזמן.
עוד מעט יצלצלו פעמוני הגשם
את הסתיו בפתחם של כיתות החורש.
וגיסות סיתוניות נושאי ילקוטי בשורה
ירוצו על שבילי בסוף.
בין קרב לקרב, הגישי לי את מימיית הבכי.
הייתי רוח רוכבת על אופני הערב.
רוח זורעת חוטי טל בין תלמי הקיץ.
לאן אני הולך בתוך ערפל מצניח
וילונות יורה.
כמו איש עטלף
רועה בחושך אור.

הבדידות מתחילה מרגלי הספסלים

הבדידות מתחילה מרגלי הספסלים.
בשדרות בן- גוריון,
ומשם היא צומחת
בגזעי האנשים הנשענים
בגבם על הרוחות המשוטטות,
הזורעים קוצי חרדה,
בתנוכי העצים השורטים,
בציפורני צמרותיהם,
את בהונות העננים,
הנושאים באמרות שרווליהם,
שקים בודדים של גשם,
הבדידות מתחילה
מקמטי העננים

הבוקר

הבוקר ארזו תוכני באדמה
ובערב תלטף חיי,
החזרתי תעודת זהותי
לפקיד השומה לעריכה
וקבלתי נשמתי מצרור
המתים וכיסים אין בתכריכי,
הלילה תחרות את שמי
על האבן ציון לתנים,
לתעשיית צורכיהם,
"טוב שהיה!" נבחו.

המשיכיני

לרוני


הינומות שרונים
חרש שיזרוני
בהילות חבצלות
בגדשי קמה.

נהרות אורנים
הזדקרו בירק,
נפרש אליך כטללי כסף
כיפעות שחפים במשים,

נגוהות עיניך
כנרות לילה בוערים
בחופי,


המשיכיני.

הם

הנה אהבתי הראשונה מפויחת בפלסטיקה,
הולכת אל הליל.
רק הפיקוס עוד יורה שם
חניתות אדומות אל הרקיע.
שיסגר הגן שמוליק,
הם מתים לי בידים.
זוחלים אל תוך המודעות,
אל האבן.
ואין לי כוח לעזור, לעצור
את נגינתם.
נפגש מתחת לפנס ונצדיע,
שכון המזרח של כסף
שם אשנוני הבר מצירים,
את הסתיו בסגול בהיר
הם מתים לי בידים שמוליק,
כציפורי לילה מוטלות
אל פתחו של שחר.

הילד

הילד שלנו לא ילך
לגן הילדים ולא לבית הספר
ולא ישחק מחבואים
ולא יישרף בתופסת
ולא ינגן בחליל
ולא ילך לצבא
ולא יזחל לחופה.
ולא יחכה לבן
ולא יזדקן ולא יצטער
ולא ימות.

כי את הילד הזה
אני העליתי לעולה
כמו את אהבתנו
שם בבית הרופאים
ולא בהר מוריה
ולא היה מזבח, ואש,
רק רופא אחד טיפש,
שעזר לי לרצוח ילד שלי
שלא הלך לגן.
ולא היה בן שש.

בליטוף

בליטוף
בבית העלמין פרשו את הליל
בשער אקבלו בליטוף.
שקיעה אחרונה חרשה בסגול
את הים, שהשחיר בגליו.
דגים נבעתו מהחוף,
פן לא יוכלו עוד לשוט,
והציפורים לעוף,
והלב להישבר.
הדמעות בכו את הארץ.
את בני העקוד ראיתי.
דם לא אדום, פצע לא בוכה,
אני לא אחזור לעולם,
בשער אקבלו בליטוף.

ותלתל

הגננת התעלפה בגן.
נפל הילד, נשמט הכובע,
כובע פלדה ופלסטלינה.
ודור, ודוק, ותלתל.

גן שלנו מה נחמד הוא
מכנסיים של ילד קטן, וחיתול ושינ ל…
והדק של אקדח קפצונים
והדק של רובה, ובקבוק.
ובקבוק תבערה.
ושן קטנה שנופלת,
ושן גדולה שחורקת דם.
וממחטה תלויה על סיכת ביטחון
וביטחון שתלוי על סיכה.
ותחבושת אישית ספוגה בבכי
אמהות.
וחייל, וחייל בלי ראש,
וחייל מעץ, וחייל מצמר,
וראש בלי חייל.
וגן שלנו מה נחמד הוא.
ומסטיק בזוקה.
וילד בן שנתיים, ומרגמה, 52.
שלום אדוני המלך.
ואין שלום בני היקרים.

משלוש יוצא אחד
ויוצא.
ואלונקה וכדור בסיס, וכדור רובה.
וכדור בלב.
השפן הקטן שכח לסגור
הבונקר.
בין הרים ובין סלעים
מתה הרכבת
ותלתל

היכן

היכן אתה היום מרדכי שיין.
כפורים ת"שן.
ליד האבן צומח עצב מר
אתה זוכר, שכון מזרח
של ברונזה הממטרות ירו שם
קילוחי צפיות אל השמים.

היכן אתה היום, מרדכי שיין
בגן הירק צומח עשב קר,
אתה זוכר המיות יונים
בדרך אל השובך בדרך אל האור.

היכן אתה היום, היכן אני

ליד האבן גונח חושך זר
אתה זוכר לילות התכלת
שצחצחו כל שחר במשחת טל.
זמירות הסרפד שרפו
שם באפור.

היכן אני היום מרדכי שיין מתרחק ממך בימים.
מתקרב אליך בלילות,
כל לילה תחנה… אני זוכר

ואהבת את עצמך - כמוך.
ואהבת את עצמך - כמוני.

כשהחלטתי להיות עצמי.
אז עצמי החליט - להיות.

שעברתי את גילו של אבי ביום.
הפכתי להיות אביו בן יום.

אני רחוק מדורי
באלף שנות דרור.


בשביל לכתוב.
חצי ס"מ - יותר גבוה.
אני צריך לרדת חצי מטר
יותר נמוך



הגונב מגנב - גנוב.