גשם

כל זרע, כל נבט, כל צמח, כל גנן,
בוחנים את האופק, עוקבים אחרי כל ענן,
האם מתקרב השקע וזזה הרמה,
ומתי כבר תרד הטיפה הראשונה.

כי הרי המים הם תמצית החיים,
ובהעדרם אנו סתם ערמה של מלחים.
גם חיות ועצים את המים צריכים,
ומה יהיה התחליף למים בשירותים?

ותפילת כל היצורים החיים,
הגיעה בסוף לשוכן במרומים.
אופס, אמר אלוהים בהביטו ביומן,
גם השנה לא פתחתי את הברז בזמן.

ושפותחים את הברז בשמים,
קשה לעצור את המים,
והם מתחילים במילימטרים ונגמרים בשיטפונות,
פרטים אצל נח בזיכרונות.

וכאשר העצים והחיות שתו לרוויה ,
חולף החורף והאביב פורץ בשמחה ,
וכולנו תקווה כי גם בשנה הבאה,
לא ישכח אלוהים את תפקידו בפרשיה .

כי הרי המים הם תמצית החיים,
ובהעדרם אנו סתם ערמה של מלחים.
גם חיות ועצים את המים צריכים,
ומה יהיה התחליף למים בשירותים?

ותפילת כל היצורים החיים,
הגיעה בסוף לשוכן במרומים.
אופס, אמר אלוהים בהביטו ביומן,
גם השנה לא פתחתי את הברז בזמן.

ושפותחים את הברז בשמים,
קשה לעצור את המים,
והם מתחילים במילימטרים ונגמרים בשיטפונות,
פרטים אצל נח בזיכרונות.

וכאשר העצים והחיות שתו לרוויה ,
חולף החורף והאביב פורץ בשמחה ,
וכולנו תקווה כי גם בשנה הבאה,
לא ישכח אלוהים את תפקידו בפרשיה .

חזון אחרית הימים

חזון אחרית הימים באופק מאדים
עם ישראל שב לארצו בוסס בדמים
יצחק וישמעאל רבים על אדמתך
והשופכים את דמם מקדשים את שמך

ואתה שהבאתנו עד הלום
האם זהו פשר החלום
האם יגור כבש עם זאב
אך אדם לאדם יביא כאב

והאם על חרבנו נחייה לעד
וערכי מוסר ואנוש נאבד
ועבור הארץ המובטחת
מה יש עוד לתת מה יד עוד לקחת

ומאחורי עשן הקרבות
ותחת מסווה המלים והדרשות
שני עמים אומרים ברורות
לנו נתן אלוהים את הארץ הזו

ובהעדר מתכון טוב יותר בינתיים
יש לחלוק את הארץ לשנים
ועל חלקת אלוהים הקטנה
יקים לעצמו כל עם מדינה

כל אחד יכול לצייר

תינוקות מציירים כאשר הם בני שנתיים,
ובגן ילדים מציירים בשתי ידיים.
הרבה אמהות מאמינות כי ילדם הוא מתת אל,
וכאשר יגדלו יציירו כמו וון גוך או רפאל.

אך מיום הדין לא ניתן לברוח,
ואומנות היא לא סתם צבעים למרוח,
ומי שמתיימר לעשות תערוכה,
מחכה לו דרך ארוכה וקשה.

קודם כל יש ללמוד לצייר מעגל,
ולצייר בפרסק טיבה זה גם לא כל כך קל.
לדעת לרשום זה הבסיס לכל ציור,
וגם בחוקי הצבע יש מותר ואסור.

לפני שמצירים פנטזיות וחלומות,
צריך ללמוד לצייר עובדות פשוטות,
יש לשמור על היחסים הפנימיים,
ולהבין ממה צבעים וצללים מורכבים.

בשלב ראשון לומדים לצייר אגרטל,
ואל תהיו בטוחים שזה כל כך קל.
אחר כך לומדים להעתיק תמונה,
וחשים כמו אמן אמיתי לשנייה.

אך אז מגיעה בחורה עירומה,
ורישום בטוש לא מאפשר מריחה,
ואפילו כסות בשלל צבעים,
לא מכסה כישרונות בינוניים.

נעמי שמר

שירת הים, ושירת דבורה נחרטו בזיכרוננו יותר מכל סיפורי המקרא.
שירת רחל הרעיפה עלינו עצב מהול באהבה.
את שירת ביאליק אהבנו לקרוא אפילו אם לא הייתה בחינה.
אך מאז שנות החמישים זרחה בישראל שירה חדשה,
תמליל ופזמון חברו בהרמוניה מופלאה,
שירי מולדת ואהבה הרעיפו עלינו הנאה ושלווה.
מהירדן והכנרת שאבה נעמי השראה,
ועלוות עלי האיקליפטוס רטטה בשירתה.
תרומתה לאהבת הנוער את הארץ עלתה על כל עמותה,
ושיריה ינציחו את זכרה בלב האומה.

ירושלים

כאשר נבחרנו להיות עם סגולה,
כבר התנוססה ירושלים על הרי יהודה,
וכאשר ניתנה התורה ליהודים,
כבר הוקדש הסלע שיועד למשכנה בהרים.
עם ישראל בחר בירושלים כסמל ובירה,
ומאות שנים שפך את דמו על הגנתה,
במלחמתנו עם האשורים, היוונים והרומאים,
לא נפלה רוחנו אף כי גלינו מארצנו שתי פעמיים.
גם הנוצרים והמוסלמים שאבו מירושלים את רוח אלוהים,
ובשמו נלחמו זה בזה מאות בשנים.
עם ישראל גלה מארצו אך ירושלים לא נשכחה מליבו,
ובתפילותיו הייתה יקרה לו מיד ימינו.
ותפילותיו נענו, ובעזרת צבא ההגנה לישראל, ובברכת האל,
חזרנו לנצח לבירתו של עם ישראל.

גיל הזהב

אחרי הגיל הרך באים הנעורים,
אחריו בא גיל העמידה, בכל המובנים.
לבסוף בא הגיל השלישי והאחרון,
שמתחיל כגיל הזהב ונגמר בארון.

הזקנה הנה תהליך שאלוהים ברא,
על מנת לפנות מקום לדור הבא.
את הזקנה קשה לאהוב,
כיון שיום המחרת הנו לרוב פחות טוב.

הזקנה הנה מאבק תמידי,
בין המאווים וגופך האיטי.
בנפשך אתה עדיין צעיר וערני,
אך גופך רומז לך אל תהייה יומרני.

יש בזבוז וחוסר הגיון,
שזונחים אדם כמוך עתיר בניסיון,
ובמקומך לוקחים עול בימים,
שיעשה שגיאות שכבר עשית לפני 30 שנים.

אך זו דרכו של עולם, מאז ימי הבריאה,
ומי שקידם את האנושות היה תמיד הדור הבא.
מובטחני, איפה, כי כל הנכדים,
יהיו בעוד 30 שנה, אנשים מפורסמים.

מה קרה למדינה?

ב 1948 שהוקמה המדינה,
יצאנו לרחובות והשתוללנו משמחה,
הימים היו קשים, פרצה מלחמת השחרור,
אך כולנו היינו חדורי אמונה שיהיה בסדר גמור.

ביצים ונפט קבלנו בהקצבה,
וקלטנו עולים כמספר תושבי המדינה.
הנוער היה חדור ציונות,
ונשבה רוח של שיתוף ורעות.

עברו כחמישים שנה,
מספר תושבי ישראל הוכפל פי ששה,
כמעט לכל אחד יש מחשב ומכונית,
אך מצב הרוח הלאומי ירוד מתמיד.

מה קרה לנו ולמדינה?
כיצד איבדנו את האמונה והתקווה?
לכאורה יש לכל אחד יותר,
אך היום אנשים לא מוכנים לוותר.

קמו בארץ מפלגות ועמותות,
דתיים, קיבוצים, והתנחלויות,
שכל ייעודם ומטרתם,
להשיג כמה שיותר לעצמם.

מגיע לנו, צועקים חברי העמותה,
רוצים יותר כסף, יותר אדמה,
ולא מעניין אותנו על חשבון מה,
העיקר הוא אנחנו, לא האומה.

ועובדי חברת החשמל והנמלים,
וכל מי שיש לו גישה למפסקים,
סוחטים תנאים משגעים,
והגיע הזמן לומר להם- אתם מגזימים.

המצב הכלכלי הוא רע ונמהר,
והפער בין הקצוות הולך ונפער.
הדתיים ואלפי בטלנים ,
מעדיפים לא לעבוד ולקבל תגמולים.

המפתח לשפיות, לשלום וגאות,
הנה לתת גם לשכננו להגיע לעצמאות.
נסוג לגבולות ישראל הישנה,
ואולי גם נחזור לתקופה הטובה.

האויב הגדול לבני האדם

האויב הגדול לבני האדם,
הם לא אריות או כרישים בים,
האדם עצמו, הנו הגדול באויביו,
ולא ניתן כמובן לברוח מפניו.

האדם הוא צמא-דם ופעולה,
שכל חייו מחפש עילה למלחמה,
בהפסקות הוא רב עם משפחתו ושכניו,
ובהעדרם הוא אוכל את עצמו וקרביו.

על מנת לשרוד לאורך שנים,
דואגים החיות לבת זוגם ולצאצאים,
לעומתם בני באדם הנאורים,
מכים את נשותיהם ומתעללים בילדים.

האדם משפר ומטפח את ביתו,
ובמקביל הוא הורס בשיטתיות את עולמו.
האוויר, המים והאדמה הופכים למזבלה,
שתהפוך לבית קברות לאנושות כולה.

האדם הוא פאר היצירה,
הוא שולט בכל החי על פני האדמה,
אבל סופו שהוא עצמו יכחיד את מינו,
ובעתיד אלוהים כבר לא יברא אותו.

מי ברא את אלוהים ולמה

כאשר נברא העולם
עדיין לא נוצר האדם
החיידקים היו פאר היצירה
והכול הסתדר לא רע

עברו עוד מיליוני שנים
ונוצרו גם חיות ודגים
האדם עדיין לא נברא
והכול הסתדר ממש לא רע

כל אותם השנים
לא היה צורך באלוהים
האדם עדיין לא נברא
והכול הסתדר לא רע
ואז בתהליך של אבולוציה
נוצרו בני האדם מין חיה משונה
שהרגו והרסו הכול מסביבם
גם שלא היו רעבים ככה סתם

ובעוד החיות חיפשו פתרונות לקיום
תהו בני אדם על חוקי היקום
ואיוב לא היה הראשון ששם לב לעובדה
שבעולם הזה יותר טוב להיות רע

ובנוסף היו לבני אדם גם בקשות אישיות
ולא היה אז ממש למי לפנות
מאחר ולא מצאו על הארץ פתרונים
החלו לחפש תשובות במרומים

בתחילה הקימו בני אדם ממשלת אלים כל אל היה מוסמך לטפל רק בעניינים מוגדרים
אולם כפי שקורה עלי אדמות
רבו האלים על הסמכויות ופרצו ביניהם מלחמות

נוצר צורך בישות סמכותית ועליונה
שאליו יוכלו בני אדם לפנות בתפילה ותחינה
ולמען יוכל אלוהים לראות ולשמוע אותם
בראו אותו בני אדם ממש בצלמם

היהודים היו הראשונים להמציא את אלוהים
כתבו לו ספר חוקים ונתנו לו מינוי לכל החיים
בתמורה העניק להם אלוהים את התואר עם סגולה
ולהבדילם מיתר הגויים עשה להם ברית מילה

והגויים שנשארו בלי אלוהים חיפשו דת עם פחות אילוצים
לבסוף מצאו יהודי עם קשרים שסידר דת קלה לנוצרים
ואילו המוסלמים חיפשו פתרונות עוד שבע מאות שנים
ולבסוף בא ישמעאל והציע להם דת שמתאימה לערבים

היום לכולם יש אלוהים עם משרדי תיווך שונים
ובני אדם יכולים להמשיך ולעשות דברים רעים
במרומים יושב עתה אל שסולח על כל עברה
שהרי בשל כך הוא קיים ומשום כך הוא נברא

בגיל+70

בגיל שבעים מתרגלים כבר לחיות,
אבל עדיין החיים מלאים הפתעות,
האידיאלים של שנות החמישים הפכו לרעיונות מותשים
והיום סוגדים לדברים יותר מוחשים.

מי שיוצא לגמלאות,
חייב למצוא משהו אחר לעשות.
מי שיוצא ממעגל העבודה,
מהר מאד מעלה חלודה.

כבר לא רצים אחרי בנות,
אבל נעים להעלות זיכרונות.
איפה ומתי עשינו טעויות,
ואיך לא ראינו את הבאות.

אם יש לך הרבה חברים,
שמור על הקשר עם הבריאים והמאושרים,
אנשים חולים ומקטרים,
ניתן לפגוש גם בקופת חולים.

כשקמים בבוקר - אומרים תודה,
ולא כל הלילות הם ליל מנוחה.
לא ידעתי שיש כל כך הרבה עצמות,
ולמה צריך כל הזמן פיפי לעשות.

מה ילד יום איש לא ידע,
אם כי הסוף של כולנו הוא בלתי נמנע,
חשוב לנצל את הזמן ולצבור חוויות.
עכשיו הוא הזמן להתחיל לגמור לחיות.

בגמלאות

אתה מתעורר בבוקר ללא מטרה,
תוהה אם כדאי להישאר במיטה,
מורח את הזמן ככל האפשר,
מנסה להגיע לצהרים כבר.

נשאר עוד לקרוא את העיתון,
ולתקן מנורה שנפלה בסלון,
אחר הצהרים תופסים מנוחה,
עוד יום עבר בהצלחה.

ניגשים למקום העבודה,
בתקווה לגלות שבהעדרך התגלתה בעיה,
שמחים לגלות לך שביטלו את המשרה,
ולא מבינים מה בעצם עשית שלושים שנה.

חוזרים הביתה כותבים צוואה,
מחלקים את החובות בין כל בני המשפחה,
הולכים לישון עם חשש מהבאות,
שמא בעולם הבא יוצאים גם לגמלאות.

סוד מתוק

סוד כמוס לנו
חקוק בליבנו,
רק שלנו
לעד ,
הסוד הזה חשוב מאיתנו,
לספרו לא נוכל לעולם
הרי הוא סוד
של אהבה אסורה.

תכלית החיים

החיים על פנינו חולפים,
ואנו, כמו כל האחרים
עמלים ויגעים כל שעות היממה
בריצוי ופיצוי חברים ומשפחה.

עם היוולדנו - את הורינו
בנערותינו - את חברנו
בבגרותנו - את בני זוגנו
ועם זקנתנו את ילדינו,
עד כי שוכחים, לרוב, את זיהותנו.

האם לא ראוי,
כי בין אלה לאלה,
גם לעצמנו נדאג,
ולנפשנו נמצא מקום קט?

האם לא כדאי
שנזרום עם הקיים,
כך שחיינו ימוצו עד תומם?

אבל -
את שראוי או כדאי
נותיר לו בצד,
ונצפה במצוי,
שלו מקום מיוחד.

החיים אומנם זורמים ואולם,
בנתיבים אחרים ובלתי - צפויים.
אלה ססביבנו ימשיכו לקוות,
שעבורם, נהייה בבחינת התגשמות של משאלות.

ואנו, לעומתם,
נישיר מבט, ונבין יחדיו
שעלינו להאזין עמוקות לליבנו,
ובקפידה רבה לדאוג גם לעצמנו,
כי אז, הרצוי יהייה,
ותכלית החיים בודאי תשתנה.

תפילה כואבת

היכן הצדק,
תן לי את היכולת
לזעוק שהכאב ישכח
שהצפיה תתמוגג,
רוצה לחיות
ללא כאב
או אכזבות,
אלוהים
עזור לי לעבור
עוד תקופה
כואבת.

אומרים ש...

אומרים ישנה אהבה בעולם, איה אותה אהבה?
אומרים ישנה הבנה בעולם, איה אותה הבנה?

אומרים ישנו סדר בעולם, איה אותו סדר?
אומרים ישנו שלום בעולם, איה אותו שלום!
אומרים ישנה אחווה בעולם, איה אותה אחווה!

אומרים ואומרים בעולם ללא הפסקה,
ואנו מחפשים את אלו הדברים ללא הפסקה,
רק דבר אחד שכחנו, שאת כל אלו הדברים
שאותם אנו רוצים להשיג
צריך לחתור להשיג.

פרחי אהבה

הפרחים בגינתי מיוחדים הם,
אמיתיים, לא נובלים או כמלים,
ממש כמו אהבתנו,
ססגונית אמיתית ופורחת לעד.

את זה הזר רציתי לשלוח,
זה הזר רציתי להעניק.

שיחת צ'אט

מול המחשב ישבתי,
ולזה האחד חיכיתי.
חיכיתי וחיכיתי
ומי לא בא...

אולי הוא עייף,
אולי הוא עסוק,
ואולי חלילה הוא חולה.

מה נותר לי לעשות,
זה רק לשבת ולחכות
שזה הגבר יופיע
ובשיחת הצ'ט יפציע.
נדבר על דא ועל הא
ועל כל הנושאים ברומו של עולם.
עד שזה יתעייף
ולישון ילך
כי יום חדש מחר
ולעבודה צריך גם להגיע.

יום יבוא

יום יבוא, יום יבוא,
במהרה הוא יבוא, הוא יבוא,
את חלומותינו יפתור,
את סודינו יחשוף,
את מראינו יראה.

יום יבוא, יום יבוא,
ואחריו הכל יהייה אחרת,
את אהבתינו יגלה,
את ליבנו יחשוף.

יום יבוא, יום יבוא,
מתי הוא יבוא זה היום.

מחשבות

אני יושבת מול המחשב ומחכה,
אולי שמך על המסך יופיע,
ואיתך אזכה לדבר,
אולי ה- א'מייל המיוחל יגיע,
ואז אדע כי הסתיימה לה הבדידות.

אני יושבת וחושבת איך
הנשמה מתהדקת
אל הלב הנקשר
היישיר אליך,
ללא גבולות וללא מחסומים.

אני יושבת וחושבת על,
איך אתה נראה?
איך אתה מרגיש?
ואיך אתה אוהב?

אני יושבת וחושבת,
על מה דברנו היום,
על מה התכתבנו היום,
ועל מה הרגשנו היום.

אני יושבת וחושבת,
על מה אדבר מחר,
שהטלפון יצלצל
ואז את קולך אזכה לשמוע,
כמו יצאת מאיי שם,
ואת הבדידות באושר החלפת.

אני יושבת וחושבת עד לאן נגיע?
אני יושבת וחושבת עד לאן נרחיק?
אך משום מה נראה לי
שתשובות לשאלות איין
והתעלומות יישארו.

עליך חולמת

בערבים יושבת
לצלילי המוסיקה ונזכרת
על מה שהיה ביני ובינך,
על מה שהיה
ולא ישוב עוד לעולם,
רוצה לומר -
עליך חולמת, אך פוחדת,
רוצה לצעוק -
אותך אוהבת, אך רועדת,
מה שהיה נגמר.
הלך ולא ישוב עוד לעולם.

בך מסתכלת ליבי נקרע
חולמת, מתייסרת ומתענה,
בך נזכרת ובוכה
דמעותיי מלאות אכזבה.

שבת מנוחה

והיא נזכרת...
כך סתם לעצמה בשקט,
מחייכת בינה לבינה,
אל תפריעו לה.

תנו שבח ושירה,
נפש כי נאנחה,
באה שבת,
באה מנוחה...

יום חדש

כשהשמש זורחת בבוקר,
ומבשרת את תחילתו של יום חדש,
אני מביטה אל הרקיע הכתום,
ותוהה מה מסתתר לו שם למעלה.

חלקם ייאמרו, שאולי זאת השכינה,
שאת כנפה פורשת ועלינו שומרת.

חלקם ייאמרו, שאולי זאת השמש,
שמאור וחום לנו נותנת.

חלקם ייאמרו, שאולי אלו הכוכבים,
שבמיקומם את מזלנו קובעים.

ואני אומרת, שאולי זה אתה ואני,
שברגשותנו, אנו אחד לשני מפרגנים.
ואת מאווינו אחד לשני מספרים,
ותומכים זה בזו וזו בזה,
כי יום חדש עולה,
ואיתו עוד מסלול חיים שלם.

הגיון

ריצות סביב מעגל אינסופי,
לילות ארוכים שלא נגמרים לעולם,
מחשבות עליך,
מבטים חטופים על העולם.
מריבות סתומות עם אמא על לא כלום,
ישיבה על מעקי הבטון האפורים
ותהייה לעבר השמיים,
תחינה אל השמש, אל האלוהים,
ואחר - כך
בחינה במתימטיקה שנכשלתי
ובגללה בכיתי

טיול לילי

בלילה כשהירח זורח,
את רחש הגלים המתנפצים
אל המזח אני שומעת,
את דמותך אני רואה
דמותך היפה משתקפת במים,
מטיילת בטיול אינסופי,
של רגשות אהבה מטורפת.

פגישת אוהבים

זה היה בפגישה בין ערביים,
במקום די ריק מאדם,
נפגשנו רק אתה ואני ככה סתם.

הלכנו לשתות קפה,
כי ככה הרגשנו קרובים,
דיברנו על דא ועל הא
והזמן חלף לו מהר.

לטיול רגלי יצאנו
רק אתה ואני,
חלפנו על אינספור חנויות,
שלליבנו הרבה לא דברו.

הלכנו אט רק אתה ואני
שלובי ידיים ולבבות,
ואז,
כמו בהיסח הדעת
נשקנו אחד לשניה.

נשמתנו התחברו
כמו השלימו אחד את השניה
כמו היו לנשמה אחת.

ואז לשלום נפרדנו
ונשארנו רק עם הרבה,
מחשבות ותשוקות,
והרבה טעם של עוד,
שעוד יבוא.

אדון השלום

עזור לנו לכולנו,
שנזכה תמיד לאחוז במידת השלום,
בין אדם לחברו
בין אדם לאדם,
אתה הוא העושה שלום במרומים,
מחבר בין מים ואש.

הדרך אותנו לשלום גדול
עלינו ועל כל העולם,
ברך אותנו בכל הברכות,
כל ההשפעות,
וכל הישועות...

מנוחה

מערב עד ערב
חותם בעד כוכבי רקיע
שביעי משובח
אומר
יום מנוחה למען
נטעת עץ חיים
אהבת עמוסים
אוהב עמו ישראל.

שקיעה

מול שקיעה,
מול סופו של העולם,
מול רקע של דממה,
ניצבת אני חושבת עליך
ולא מכירה את העולם שהיה.

אתה כל חיי,
אתה השמש ביומי
וירח בליילי,
אתה שקט הלילה,
אתה הרוח הנושב חרש.

אבל תגיד לי משהו
מי אני בחייך?
האם מלאך המוות,
המסב את דרכך?

תן לי סימן,
ואני איעלם,
כאילו לא הייתי.

תפילה לאדם מיוחד

אלוהים
חנון ורחום הנך
אדם זה יקר לאנשים כה רבים
נשמתו רופפת מטיילת
בין החיים למוות,
הנח לו להשאר ביננו
לחיות את שנותיו האחרונות
בבריאות טובה כאדם מן הישוב
לקום כל בוקר עם חיוך
בנשימה עמוקה
ולישון בלילה
בנשימה מתוקה.

פרידה

להביט בעינך הכחולות,
לשקוע באותם חלומות,
לזכור איך הכרנו,
את המילים הראשונות.

כשבעיניי עומדות הדמעות,
ובכל רגע עומדות לפרוץ.

נזכרת מה גרם לסוף,
לרגע שנפרדנו.

לדברים האחרונים שנאמרו.
ואז, כשאני ממש בוכה
וליבי נקרע לשניים
בטוחה שהכל נגמר
ויותר לא יחזור לעולם.

רסיסים

לעולם לא תדע,
שחשבתי עליך כל כך הרבה,
גם בשעה,
שצפיתי בהתנפצות הגלים
למאה ואחד רסיסים.
ואז חשבתי,
שלפחות כמה מהרסיסים הללו
דומים
לך ולי.

במשיכת קולמוס

במשיכת קולמוס
על דף חלק
כותבת תפילה
לאור הנר,
הרוס הבועה
עקור הכאב
חשוף אדמתו
שמור על עץ אהבה
שיגן מפני העצב
וימלא את החלל שנוצר.

רציתי

רציתי לומר לך שלא תכעס,
כי אין לי טינה אליך,
רציתי להסביר לך שאין ביכולתי
לנות בחנות "אהבה",
רציתי שתדע שאהבה באה רק
ממבט ולבד,
מהלב, המחשבה,
ולא מהרצון,
אבל ידעתי שלא תבין
ותהיה אנושי, ומאחר שאהבני
נראה לו שיזכה ליחס זה מצדי...

ידעתי שלא תבין לכן שתקתי,
אתה הצטערת, גם אני הצטערתי,
לבבותינו נשברו ואנו נפרדנו
מאהבה שלו נתקיימה,
כי אין דרך לאהבה בליבנו
והיא לא ניקנת בחנות.

נשיקה

עוד נשיקה אחת, אחת
אולי לא,
אחת.

אחר-כך יהיה מאוחר.
עכשיו סגרו את השעות,
והציבו משמר לדקות,
זה כדי שהזמן לא יברח.

עוד נשיקה אחת, אחת
אולי לא,
אחת,

עכשיו הוא הזמן המתאים,
כשכולם מסתכלים,
אחר-כך נצטרך להיות רומנטיים,
ואז הכל יהיה מובן מאליו.

עוד נשיקה אחת, אחת
אולי לא,
אחת.

שבת שלום

ריבונו של עולם
האר דרכי ותזכני,
לשמור על עוצמות הלב
הכאב,
הכמיהה,
ולשון הרע,
עשני זהירה,
תן קדושה בתוך הכוונה
אין דברים בטלים בעולמי
גם אם בשוגג ישמע,
עשהו לך
לברכה.

לא חשוב

לא חשוב לי שאמרת,
כי היה משעמם.

לא חשוב לי שפיהקת,
כשליבי פעם.

לא חשוב לי שעשנת,
כשגרוני נשנק.

לא חשוב לי שדרכת
והלב בחוץ נמחץ.

זה חשוב לי שאמרת,
שהכל פשוט נגמר,
התרחקת והלכת
והלב שלי נשבר.

מהי האהבה

כשמתאהבים, זה טירוף זמני,
זה מתפרץ כמו רעידת אדמה,
ואחר-כך שוכך.
כאשר זה שוכך,
עלייך להגיע להחלטה,
עלייך להחליט אם שורשיכם
נכרכו יחד כל-כך,
שאי אפשר כלל להעלות על הדעת
שתיפרדו אי פעם.
שכן,
זו היא אהבה.

האהבה אינה קוצר נשימה,
היא אינה התרגשות,
היא אינה תשוקה לתנות אהבה
בכל שניה של היום והלילה,
היא אינה לילות לבנים ודמיונות
שהוא מנשק את כל חלקי גופך...

כל אלה אינם אלא להיות מאוהב,
וזה דבר שכל אחד מאיתנו
יכול לשכנע את עצמו בו,

האהבה עצמה,
היא מה שנותר
כאשר "להיות מאוהב"
מתכלה בלהבותיו.

אהבה אבודה

קר לי ואין מי שיחמם
עצוב לי ואין מי שיעודד
כבה האור,
ואין על מי לחשוב
ואין על מי להסתכל,
נאחזת באהבה אבודה
ואין מי שיאהב.

העמדת פנים

כתבתי את המכתב הזה עשרות פעמים,
ועשרות פעמים, זרקתי אותו,
איני יודעת כיצד לתאר את רגשותיי
זה כאילו אני מחכה לשמוע ממך
כבר מאה שנה.
מחכה מאה שנה שתחזור.

פעם חשבתי שלבי עולה
על גדותיו מרוב אהבה לך,
אבל כעת כל מה שאני
מרגישה הוא ריקנות.
ואני חושבת כל הזמן,
זה לא היה אלא העמדת פנים
שמעולם לא אהבתי אותך כלל.

שבת שלום

כל שישה ימים
מגיע היום שבו
אומרים תפילות ובקשות
בריאות טובה,
שקט ושלווה,
אהבה ושלום,
מי יתן ויתגשמו
כל המשאלות,
בזו השבת
הבאה עלינו
לטובה.

לא אכפת

לא אכפת לי, לא אכפת ,
שמא אנוס עם השחפים,
שמא אזרום עם מי נחלים,
מי יגלה לי מי
מי יענה לי,
על מה עלי לחיות
על מה עלי למות,
וילך הכל לעזעזל
לא אכפת לי לא אכפת לי.

הלב הכואב

נמאס לי לומר שאני מאוהבת,
חיי חולפים ואני מתמרדת,
מדוע אני כה מיואשת?
בו אני מאוהבת, רוצה את האושר.
כשאתה כאן איתי אני מאושרת,
כשאתה רחוק אני כולי כואבתי,
מה לעשות לליבי שמפריע
את שלוות נפשי?.

הסימן

כשתעצום עינייך,
שוב לא תראה אותי,
תשכח בוודאי את כל השעות,
כל הדקות, כל השניות,
אפילו את הסכנות
שהיו כרוכות בכל זה.

בבוקר אהייה בשבילך
פיסת חלום.
עד שישאלו אותך...
מה הסימן הכחול
שאינו יורד בסבון.

אנשים

אנשים באים והולכים,
אנשים הולכים ורוגזים,
אנשים עייפים ועצובים,
אנשים בים של קולות,
בים של ידיים, רגליים,
עיניים תמהות שואלות.

אנשים חוקרים שואלים, נדהמים,
לועגים, נפגעים, לוחמים,
נכנעים, כואבים, מרומים.

אנשים ברחוב הצפוף, מחייכים ובוכים,
לא רוצים לשמוע עוד על מלחמות,
לא מקבלים יותר טרגדיות
או כל סוג של צרות,
אנשים אפופים במסך של עשן,
חוששים להיות חשופים.

אנשים עוברים ממהרים
תמיד תמיד ממהרים,
אנשים עוברים ברחוב
אפופים חיוכים...

מכל הלב

אני יודעת שמלותי פשוטות הן
ושכתבתי לך שיר מכל הלב,
חשבת על משהיא אחרת..
חפצת בעיני הגדולות
אהבת אותן לאור הירח,
הן נצצו אני יודעת
בתאווה של אין גבולות
אך לו ידעת, כמה דמע
ספגו עיניי עד שנפקחו
היית יודע לרחם ולאהוב.

שיר שנכתב לך מכל הלב
אך אתה חשבת על משהיא אחרת...
השמים אפורים, היום כה ארוך
ככה זה תמיד כשאינך איתי,
אוהבת אותך ואתה אולי אותי.
רק תדע שאתה כמו אוויר בשבילי,
לשבת לצידך וללטף את ידך,
אתה היחיד החשוב בשבילי
כן רק אתה...

פרידה

האם הרגשת פעם,
מה זה כשרכבת נוסעת?
יום יום נוסעות רכבות,
יום יום בוכים הרציפים מפרידות,
יום יום חובק עשן קטרים את הדמעות,
לא הספקתי לומר לך את הכל,
אפילו לא את האמת,
כבר עומדות ביננו הדקות,
כבר קורעים הקילומטרים את דמותך,
כבר לא רואים היכן פניך, או צחוקך,
רק גוף
רק צורה
רק שלום
רק.

טיולינו

בלילות החורף הקרים
עם חשכת בין ערביים,
נתחיל טיולינו ברחובות השטופים
ונחשוב שמחר יתחיל האביב,
כמו ציפורים נודדות
נחפש קן חדש לבנות,
לא קן של עלים אלא קן של מילים
בביטוי שרק לנו מובן.
בחוויות של שתי וערב
נרפד זכרונות מתוקים,
בשבילי ובשבילך
בזר של פרחים,
בצבעים מכל הסוגים
נריח שלל של ריחות,
שרק אותנו מציפים.
ללכוד את הרגע
להרוות ולהשביע
לעולמים.
מראשית ועד סוף
כמו עונות השנה,
נחדש בלי יגע
מזווית מיוחדת מאוד,
של אבל ואפשר ואולי
ממותר ואסור וכדאי,
לנסות מחדש לאהוב
בתשוקה עלומה,
הוא הרגע הבא.
כשהכל כבר הספיק להחשיך
נחזור לביתנו הקט
עד נצח עד הרגע הבא.

פרידה - פגישה

נפשי בודדה הוא עזב והלך,
בכיתי היום, אבכה גם מחר.
הוא נפרד בשקט, בלי לומר מילה,
נפגעתי קשות - הוא עזב בגללה.
נזכרתי בימים שטופי חלומות,
כאשר היינו מטיילים בשדרות,
יד ביד התהלכנו כזוג,
כולם הסתכלו, התגאו מאוד.
הוא היה כה טוב וליבו נהדר
ועכשיו כמו ציפור, פרח והלך
מטייל כל היום עם לילך.
רגשות חרטה בליבה היא מנתה -
למה לי זה מגיע, הרהרה ובכתה.
לבסוף נרגעה ולטייל ברחוב יצאה,
ראתה אותו שוב, את אהבתה הצחורה
יושב שם לבד.
אז ידעה היא כי כך
עזבה לה גם לילך.