גאולתי

הו גאולה פרשי כנפייך
חבקי ותאגפי אותו
שברי אבזם עם חרב, תערטלי פנייך
אבן גלל- עצרי אותה בטרם פיזרה חששותייך
אבחי התלבטותו
כאבוקים דולקים הם בליבו
אדם מועד לעולם- זבד הבורא- כאב...
התאווה- רגעית
הגאווה- נצחית
החרב בידייך- ההחלטה שלך
גאות ושפל על סף ההנצחה
בידוח דעת בגילופין- קובעת את גורל חיים
ארי הרוג הרגת- אשכול סוכך של זעם
מובא בורא לבאר שחת
גוון חיוור- גופה של גוץ מונחת לה בנחת.
בחירה טובה , גאולתי, כעת שמרי על החיים.

גיבורים

מה הטעם בלשכנע? יש טיפשים ואיש אינו שומע.
האמת צפה לה בים, כעלה נטוש של פרח,
ואין אף גיבור אחד- שיציל אותה...
ויש המון, המון רועש, המון פוגע,
ללא היסוס ירדוף אחר המשגע,
אחר טינופת, כסף, בוץ,
ואין אף גיבור אחד,
להיות שפוי לרגע,
לחיות ולא להתקיים.
זו בקשה מוגזמת- הרי לא פראיירים אנחנו.
כולם רוצים הרבה! הכול! להתפקע!
היכן הגבול? אני שואלת,
מה רע בלהסתפק במעט, להתחלק, להצטנע?
ואין אף גיבור שיזהיר מפני המתקרב,
האסון הבא אלינו בצעדי ענק,
ישמיד בלא רחמים- אחד- אחד!

בורא עולם, יצאת לחופשה?
חופשה נצחית- או מה?
אל אוניברסאלי שכמותך,
מה דעתך להציל עמך?
שירקבו השאר- הם הטמאים!
חיים היהודים על אדמה קדושה,
אמנם קצת מזוהמת.
לא ירצחו הם אף אחד,
לא יגנבו, ותאוות הבצע היא לא המצאתם...
איחוליי-אלוהיי!
על השואה, האונס והפשע.
ברכותיי-אלוהיי!
חינכת עם שופע ערמומיות, פשע , ולצערי- חוכמה.
יותר מזה- לא יתכן.
מילים פוצעות? המציאות כואבת?
המחבל נכנס לאוטובוס ומפגע.
רוצח אנשים שהקדישו את חייהם לאמונת תמים.
המשטרה , הפאניקה, הצחוק,
תצחק תצחק קב"ה יקר.
זה לא מפתיע... זה רק מרגיע...
שאתה עוד כאן.
תצחק תצחק- גיבור גדול.
יושב לו אי שם בשמיים
פרצוף צבוע, מטונף,
מרוח על פני הרקיע.
תצחק תצחק עד מאוס.
----גיבור גדול-----
כשניפגש בגיהינום- אגמול לך את המגיע.

הסערה

לא מרימה ידיים,
לא מתכוונת לוותר,
מביטה אל השמיים,
ומנסה להתעורר.
להתרומם אל הרקיע-
לקטוף לי עב- מעין קמע,
שיעזור לי לעזוב...
לנטוש אותך בשדה פתוח,
אותך ואת כל הרגשות,
-הרגשות, התהיות, ההמתנות, הבעיות,
תשוקות וזעם בין היתר..
לזרוק אותן אל תוך באר,
וליהנות מן הפאר.

לספור את הדקות בינתיים
דקות מרושעות- המפלסות דרכן מהעיניים אל הלב..
ואז טורפות- לפני כן מפטמות אותו היטב.
אני סופרת, אתה ממזר- שילוב מוצלח? אכן...
בין לבין נופלת לתוך עליי שלכת
לא נאחזת- ומתפנקת
פינוק נעים שבא מזיכרונות,
אני אתה- זוכר את זה מתוק?
זה לא עוזר- הלב שלי בוער
למראה הסערה המאיימת שלא מרחמת.
...אולי אלוהים מנסה לעזור...
הסערה סוחפת את קרבנותיה
שנכנעו לה תוך ייסורים,
     תוך וויתורים,
     תוך הרהורים.

אך אני נלחמת, נאבקת ומתפתלת,
למענך סובלת...

משחק





זה מטורף לשוט אליך,
ביום חמים בחודש מאי.
הפרפרים לוחשים לי "לכי",
אך המצפון קשר רגליי.
אולי שפתייך יקבלוני,
אולי ידחו אותי גסות,
הנך יודע שאיני כועסת,
הרי אנחנו במשחק.
משחק הרוגע והדחף,
משחק החשק והעוז,
לבלוב העוני והטעם,
הטעם לחיים.
תורך, קדימה, עשה צעד,
רק תיזהר, אך אל תחשוש..
עשית צעד- צעד מתסכל ומר
ולא נותר לי מה לומר.

כנפי הפרפרים קפאו בשלג,
אמנם פרפר אחד לחש:
"אוהבת את אותו ממש כמו פעם".
פרפר אחר זעק:
"ברחי משם אל תנסי לדעת".
לדעת מה? איני יודעת.
רוצה לדעת אותו
רוצה לגעת בו.
לחסל אותך שפל
רמאי, אדיש וגאוותן.
הנני חזקה כמוך
והתעללת בי מספיק,
הפעם צא מנשמתי לעד-
ואל תציק לי- שד.
ובמשחק הזה אני ניצחתי-
ואילו הוא הפסיד ומת.

שבילים צרים

שלווה דוהרת
על פני נשר זד
יושב על צוק
איתן ומתנדנד
מעט אויר
ים של לחות
מעט מציאות
המון עיוות
ערפל עם גשם
מטריף את החושים
מזרים לתוך דמך הרבה אדרנלין
אולי תסביר לנזירה המיושנת
את המושג המרשים "אדרנלין"
ראשי מוגבל- שביליי צרים
הוא לא מבין את המשחק עם החיים
למען השגת ריגוש זמני

שלווה דוהרת
על פני טיפש וילד
טיסה על פני שבילים צרים
עד שתגיע אל קיר המוות
מוכר לך? מפחיד?
אינך רואה את ההמשך
הקיר חוסם את ההבדל
ההשוואה לך אינה קיימת
אתה בטוח שיצאת "גבר"
עיניים עייפות מתחת לקסדה המתישה
הרים חולפות במהירות ההרס
ציפייה ללא גבולות, ללא סיפוק
"אני רוצה עוד"
עוד הר עובר במהירות הבזק
אינך רואה פנייה ומתרסק.
הדם מרוח על הכביש
וגופתך מונחת לה בשקט…
תגובה איטית- לא מספקת.

מונולוג

הוא: הגידי נא לי שושנה,
האיך הינך כולך כווצה?
יפת מראה ותואר גם,
מה השתבש לך, בנאדם?
עלייך הם פלאים- כתומים,
וגבעולייך מתפתלים.
פיזרת זרעים בכל פינות תבל,
ומהותך כבר מנסה להתקבל.
אהובתי,
החרקים אלייך דוהרים,
ובני שטן עלייך לא דורכים.
יפת נפשי,
קרני חמה ממששות אותך,
רגעי שלווה מחממות אותך,
נסיכתי,
ואף מטר שלח מעטפה,
עם דמעותיו היקרות , בהפתעה.
על מה ולמה מתבזבז נוזל לא על שורשייך?
ממי וכמה איומים קיבלת על כל כישרונותייך?
פזרי את שערך, קטינה,
הביאי לי רק להציץ לך בתבונה,
לשאוב את כוחותיי ממקורות ליבך.
(את ממזרה גדולה, כתומה,
וכל עוד אני חי,
את תטעמי מרעלי...)

היא: ניזון אתה מערבויות,
יקיר ליבי, התמנע מטעויות?
השתקפותך בנחל היא פתטית,
ואת זרעי שלי כבר אנוכי נובטת,
הבט אל הביצה המהפנטת,
האין יצירתך?
להזכירך אני לומדת,
וקליפתך רק מלמדת,
על היקום... (היא מפהקת..)
ומילותיך גחלים,
וקצות אצבעותיי כבר נשרפו,
בגיהינום שנים הם התהלכו.
השכלתך רק מתרצת
את שהותך המתנפצת
ורחמים כרסיסים של חול,
ממני עד אליך.
ומטרתך היא כביכול,
אידיליה מתפרצת.
ובכן, יקיר ליבי החי,
הנך צודק,
הנני בת אדם,
ובני שטן כמוך,
משמידים את הקיים.
ומה אתה בכלל?
פתיל עלוב של נר בוער,
קצר רוחו להתפורר,
חבל שזו אינה פצצה,
שנחה לה- מעין נוצה.
בתוך גרעין ראשך דמוני,
המצאתך- כמדומני.
וכמובן מילים הם אור,
אף בן אנוש מוכן לשבור.
אך מעשים הם נדירים!
מאומץ וכנות נובעים.
הו עבדי...
האיך כווצת כאגרוף?
הגד נא לי משא נפשי,
מה השתבש לך עלוב?
שנים ביליתי לי בכלוב!
רוצה לטעם ממטעמי?
הכנתי רוטב מעולה!
בטעם של אבקה
טיפות קטנות של מועקה
עיוות וסבל - לתנור!
המתכונים שלך טובים.
אמסור אותם לחבריך הדגולים.
הו, יקירי, אל נא תנסה להתחמק,
ועליי לא תתרפק,
אוכל לפנות אל החמה...
קרניה מסורים לך.
החרקים שלך כולם
והמטר כבר מתכונן לפגוש אותך.
נדמה לי, גבעוליך נתייבשו?
או שמא זהותך פגועה?
האם הנוף לטעמך?
בלי ליטופים! זאת אזהרה
אני קניין שלי
נשיקה לך על מצח,
זה לקישוט, אל דאגה חמוד.
אשאיר חותמת ענקית,
אכתוב "בוגד" גם בעברית,
שתהפוך אותך קדוש בכת מאמינים,
שופכי הדם האכזרים.
הו אפרוחי הקט,
מתי תלמד? מתי תלמד?
אל תסתבך עם העיוור,
רואה הוא גם את תוך גופך.
ואל תסמוך על החבר,
בעת צרה אותך הוא ימרר.
הו, שטני,
סליחה על הבוטות,
אמנם אני על סף שפיות.
תחסוך ממך את הבושה.
פגר עלוב קטן אכזר,
תודה כבר לאישה!
שלום לך עכבר.
במשכבך שמור אמונים
ואל תשמור את כאבך בפנים.
חה- חה
חה-חה
כעת אתה לי לבדיחה!
משעשעת את עצמי לאור ירח מלוכלך באור.
הבא בתור?!!

בדידות

מן חורף סתיו אפל על חוף,
צפים באמצע השררה ונוף...
הסוס רתום אל עגלה,
ובעלו אל נחמה.

      ***

אי שם במרחקים,
שרוע לו שדה קוצים.
העורבים מתרוצצים,
מתעופפים להם סביב מבנה נטוש-
חצי רכוש חצי כבוש. תקרה איננה, קיר בודד.
יושבת לי בליל חורפי- כיסא בודד בחדר מת.
ידיי כבולות, פני חיוורות
ובתוכי שורר לו לוט.

בקעת הצער התעוררה משנת דובים
קרני חמה פוגעות לי בפנים.
כותונת לבנה, רגליים יחפות,
על אבנים חדות- פוצעות- דורכות.
אלפי דלתות לאורך מסדרון ארוך וצר,
דמעה גולשת על פני מצפון מוטרד

.................שברי מבט....................

שיעור גולש ארוך עובר מצד לצד
זיעה קרה- סיוט נורא.

ארוחה

שיבולת מועקות מוזנחת מול פנייך
פיתוי אל מול סיכון,
זורם אסון בעורקייך...

צלחת רעועה וכף כהה שבורה,
פתיתי חשש מתרוצצים להם במהרה.
גלים של צער עוטפות את רקמותיך.

אנא ילדונת תטעמי...!
דייסה כה טעימה.

ונשמתך זולגת אל תוך תהום,
מתוך קנקן רעוע ואיום.
טיפה רועדת וגולשת- מתאדה.
אישה טיפשת ומיואשת- החלטה.

ולקינוח קחי תפוח,
זהוב ומתובל חיבה.
האישונים אצים רצים,
מוטרדת את קשישה,
הארוחה גם מפתה,
אך גם מורטת עצבייך.

קפיטליזם

עמלת חמור היא גחמת עשיר,
אולם פריקת העול- עולה מחיר כביר.
בטרם תיחשף דמעת זעה של עבד,
הוא יקרא שיכור וכמובן חסר תועלת.
אוזניו של החמור שפולות,
ואילו תפוחי עיניו אמיתיות.
והמבט שלו כל כך יבש,
עד שיותר אותך חנוק בלהבת האש.
הוא רק חמור.
הוא רק שיכור.
והשיכור הוא רק חזיר
והעשיר הוא רק מחיר.
אך הבה נכבד את העשיר,
יזרוק אותנו לצינוק,
בל נתייחס אליו בלעג ובצחוק.
לכלוך ותועבה בדיר,
אך בבקתה הנקיון מפליא להאדיר.
אטום בפני פשוטי העם,
שיחזרו לדיר אדיר,
ישתעבדו הם לעצמם,
בשום פנים ואופן לא לעשיר.
משום שהחוקה נותנת את החסות
להשתעבד בתבנית חיים קבועה בלי עוררין.
אך העשיר ירכב לאור חמה לעיר,
אחד מהבשמים הנדירים בשוק ישארו עוד באוויר,
מפני שסרחון כל כך מזוויע, לא יתמוסס בלי להותיר.
ובינתיים יגסוס הדל מעוני ובושה.
פריקת קליפה גדושה של טוהר מעומק צווארון,
הוא יעדיף לפתור את השטויות באמצעות מנות רוצחות של דוזות שכרון.
ואיש אינו מקשיב,
כי לחמור זה יעבור.
מדים מגוהצים של תועבה אובלת,
בדיוק כהתפלאות ביצה שמסביבה ארמון או כלא.

אמבר

חוצן גס מציץ מתוך הפלוש,
כתבואת מילים כגפן התירוש.
המשורר אינו מרנין
הוא גאוותן אך מאמין.
את תלאותיו דוחס אל תוך מחסן
נוקף סמטה בירה בנקרה.
קורא תגרה הוא לקוראיו
וזן לו של יבול המתפורר בפתח
אולם רחוק מעוז או תבן במשטח.
לשרך דרכו יודע לא לפתע
לצערו מתרס חסם דרכו של חטא
פתרון- הוא האמבר?
או שמא מצילה זרוקה תכין מצלול של תכלת
תפרחת ערמונית תשכח את האיום.?

ישימון או שררה מערטלת את המתח
מהמורת או זקנה תביא אותו ללקח.
מפאת ערכי חייו
נוהג הוא ככתבו וכלשונו רק פתח האמבר אינו עוד מאובטח
המשורר שורר במהלומות חייו...

עצה לך

אוי די לך נו בחיי,
שירייך פגע רע אומלל,
לרדת לרמה של בכי
אם בשפתך לקרוא בכלל.
על רקע ספר מלכותי
יצירתך נראית כמצפוני.
לחשוב מעט על מה ואיך
מעט רכות ומליצה
צניעות, בורות להלצה!

ישראלים הם עם לא רע
ללא משמעת עם פינוק,
ללא גבולות, רק תענוג,
לא פלא מה נוצר..
ביצה אובלת ממורמרת
פעמוני עצה בדרך
אותם אינם שומעים...
משוסעים צבעים בתלות...
מיזוג מורה על הטעות!

ורק עיקשת עלובה
ליד אשנב, רקיע, בפינה
כותבת כטיפשת
רק להותיר בלבבכם תבונה
מנומסת.. מנסה
מתוסכלת.... מתכסה
מפוייסת כי דוחסת
את כל עוללותיכם על כף ידי המקומטת
אשמור לכם זמרה ועט
בתוך אשמור ישן רועד.

ישראלים

כמה אפשר להיות כאן
11 שנה ושמונה חודשים

כמה זה מרגיע לפעמים
שיש פינה קטנה בלב של אנשים
אך לא אצל ישראלים
חוצפה של אנשים
הם רעים ממהרים
וזה טבוע מבפנים
ובוקר טוב-מילים קשות
זה מחניק את הגרון עד דמעות
זה לא נעים, זה מביש
מילים גסות הורסות אותם
וחיוכים מאולצים
משרדים וישיבות
תכנונים והפסקות
חליפות מהודרות
להפסקה, לאפטר, למקום אחר, לשבי,
המפקד עסוק
וזה בדוק
ובשבילי כבר אין לו זמן
זה כמו פרפר שיושב לו על הפעמון
הכנפיים הקטנות שלו מצטמררות
כל פעם שהפעמון נדפק בצד
הצליל הזה כל כך חזק
הוא יודע רק לצעוק
ולחלק הוראות
ולצחוק עם גברים
שכביכול מתיימרים להיות חזקים
בגלל הדרגות
בגלל השטויות
ופעמון שזז מצד לצד
גורם לו לעופף
וכנפיו חלשות ועיניו לא קולטות
והוא לא מפסיק לנדנד
ואני חושבת על מה לכתוב
ואם יגידו בוקר טוב
אז בשרשראות כבדות

אויבינו לא צריכים להילחץ
אם יחלקו לכל אחד פרארי משובחת בחינם
הרי שלא פראיירים אנחנו
תוך מספר שנים יישאר בארצנו
יהודי מנומנם שישן בזמן החלוקה.
וזה הכל קשור בחוט של משי
אין דבר נכון יותר מזה
אלו הם ישראלים.

בנאליות- חלק א

כל פעם שנדמה לי שהחיים יפים
משהו חייב להשתבש
האירוניה הזאת חונקת אותי לפעמים
כי מילא קורה שפעם אחת טועים,
מילא פעם שנייה,
אבל בשלישית גלידה לא מקבלים,
ובטח שלא אזהרה.
לפעמים קשה להוציא את זה החוצה
לפעמים זה כואב יותר מבפנים
כל מה שנדמה לך
זה כל מה שטעות הוא
"כי ככה זה בחיים".
אנשים צפים על פני אדמה
מתרבים כמו חרקים
מתרגלים לשגרת חיים עוינת
כל אחד מזוכיסט מדופלם
הם יושבים במשרדים סגורים
צועקים בלי הפסקה
על מה ולמה? אין תשובה
כאילו החיים הם סרט
והתסריט כל כך אכזר
מי שכתב אותו אומלל
ויש כאלה שיודעים מי הוא הכותב
ויש כאלה שחושבים שהוא אוהב
ואנוכי יושבת על מעקה
מנסה לאסוף תהיות לא קשורות
על כף ידי המקומטת
שנהרסה מניסיונות
להוכיח לעולם, שיש עוד משהו חוץ מבכי .

בנאליות חלק ב

סטנדרט, בנאליות ולחץ
שלושה מילים שטניות
הן נרקמות אחרי שנים של מאמץ
ותארים שני שלישי
אולי כמה פרויקטים מרשימים
והעולם רץ במרתון קדימה
כאילו השביל חלק, ואין עליות ואין גבעות או פסגות או בקעות עמוקות
הם ממשיכים...
מתבזבזים על צחוק של ילד מאולץ
עובר מסגרת פה
מסגרת שם
ופה ושם קובע תוכניות
גחה להודו או לתאילנד
זה כרגיל
כמו אצל כל ישראלי מתחיל
הם ייסעו לאיזה בית
בפנים יושבות להן זונות
הם רגילים שיש שירות בינתיים
כי ניירות להם ולי לא
אוכלי כלבים וארבה יושבים להם במים
הם מתרחצים בבוץ שלא יורד
אפשר להשוות אותו לדם
כי רוצחים הם
ויודעים זאת טוב מאוד
רוצחי האושר ותמימות
רוצחי ילדות ואמינות
רוצחי אותו הילד
רוצחי חייל, חיילת
רוצחי חיים

ואין מה לעשות........

נגטיב

זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה
הזיעה נושרת ממך ואני קרה
מביטה במראה, מאחוריי יש מדבר
למטה כחול למעלה מגדל
ויש רשתות ויש מטרות
וקיר כל כך אפור אפר נהיה שחור
איפה אני נמצאת? ומי זה שם?
אדם שעובר ונסתר
זה לא שאני לא רואה

מי זה שם?

זה פשוט כי אני לא מנסה לראות
האדם הזה נראה כל כך מוכר
גם המקום הזה לא כל כך מוזר
הקיר יכול להיות בהיר
והאפר כבר נעלם
למעלה כחול למטה מגדל
הרשתות תלויות על חלונות
ומטרות בכלל לא בשבילי
מביטה בתמונה, האדם הוא ... מי...?
מפל מגושם של ביקורת בונה
הוא צועק עליי ולא בצחוק
עכשיו הבנתי הכל...
זאת אני בתוך המראה
והשאר סתם אשליות.