מאמר 2 מחשבות ביקורתיות (פרק 1) מי לא יודע שבמהלך ההיסטוריה מיליוני אנשים רצו בטובת זולתם, אך אגב כך פגעו, רמסו ואף הזיקו להם. יותר מכך, היו ארגונים חזקים ובעלי יכולת רבה אשר בדרך לעשיית הטוב והישר והצודק פשעו פשעים חמורים. למשל ראה ערך "אינקוויזיציה" ועוד רבות מאוד הדוגמאות. את האנשים שנפגעו בתאונת דרכים ויש לנתחם ללא דיחוי, מותר לפי החוק לנתח בלי לקבל את הסכמתם ו/או את הסכמת קרוביהם. זה ברור וזה סביר וזה כשיר מבחינת ההיגיון והצדק והחמלה. אבל כאשר פצוע שכזה חוזר להכרה, האם יעלה בדעתו של מישהו לנתחו ללא הסכמתו בכתב? לחולי נפש יש זכות להחליט על גורלם לא פחות מחולים פיזית. כי אחת מהשניים: או שהם כשירים באופן קבוע לקבל החלטות, או שלא. אם לא, מן הראוי למנות להם אפוטרופוס שיוכל לקבל החלטות במקומם. אבל אם הם אכן כשירים לקבל החלטות אז אחת מהשניים: או שהם ברמיסיה (הפוגה בין התקף להתקף) או שזמנית קיימים בהם סימני מחלה. אם המחלה עדיין פעילה, אזי יש צורך לגרש (בעזרת תרופות מתאימות) את הסימנים כדי להביא את החולה לרמיסיה טובה ככל האפשר ואז לתת לו אפשרות לקבל את החלטותיו. בכל אופן, אם לחולה לא מונה אפוטרופוס, רשאי הוא להחליט על גורלו. החוק הנאור (שלא קיים הים בספר החוקים) אמור לאפשר לו: 1. לקבל אינפורמציה, ולפחות סטטיסטיקה מעודכנת על אודות הסיכונים הכרוכים בטיפול הפסיכולוגי שעומדים לבצע בו. 2. שיגידו לו אם לא נמנעה ממנו אינפורמציה. 3. לקבל את הטיפול רק במידה שיסכים עליו בכתב! מי שבשם "טובת המטופל" לא נותן לו זכות להחליט על גורלו, פוגע בצורה חריפה ובוטה בזכויות האדם שלו. אז גם לא משנה אם הביא לו טובה כלשהו אגב דריסת זכויותיו. לפי 25 שנות ניסיוני כמטופל בתחום הנפש מצאתי, שפעמים רבות, המטפלים משקרים ומרמים במצח נחושה את המטופלים במגוון רב של נושאים. הם עושים זאת כאשר מתקיימים שני תנאים גם יחד: א. כאשר הם חושבים ששקריהם יועילו למטופל, בסופו של חשבון. ב. כאשר הם מעריכים שקטנים מאוד סיכוייהם להיתפס. אין ספק שהמטפלים פועלים ביעילות: הם אינם אומרים את אמת ואף משקרים ממש, מתוך שכנוע עמוק שבכך הם מטיבים עם המטופל. ובחדר הטיפול נמצאים מולם אנשים, שידוע למטפלים היטב, שעצם האבחנה שלהם כוללת חוסר בגרות מסוים של אישיותם, ובין היתר "נאיביות" לא קטנה. הם מבטיחים סיוע לחולים. הם מבקשים מהמטופלים שידברו אליהם, שיפתחו בפניהם את הלב, שיחשפו את כל פצעי הנפש, ולפחות שיתנו בידיהם את כל האינפורמציה הקשורה למציאות חייהם. ואחר כך, בשם "טובת המטופל" הם בוגדים באמונם של החוסים בהם על כל צעד ושעל! הם אפילו מוכנים לסכן את חייהם (לא חסר התאבדויות כתוצאה מטיפולים בהפרעות אישיות), בחושבם ובהאמינם שהמטרתם מקדשת את האמצעים. וכאשר מישהו מצליח לעלות על השיטה של המערכת (הפועלת כך גם ברחבי העולם), הם שותקים. הם אינם מוכנים להתייצב באומץ מאחורי מעשיהם. הם אינם מסוגלים אפילו לדבר על הנושא. משהו רקוב וחולה בממלכת בריאות הנפש בישראל! מחשבות ביקורתיות (פרק 2) בפרק הראשון קבעתי שיש משהו רקוב בממלכת בריאות הנפש בישראל. אבל לא שמתי את האצבע על השורש העיקרי של הבעייתיות בתחום זה. אני לא חולה מזה יום או יומיים. אני "מתחכך" במערכת מאז 1975. כבר אז אבחנו אותי כחולה מניה-דפרסיה. כעבור כ15- שנה "פתאום" החליפו את הגדרת המחלה שלי ל"סכיזואפקטיב". עוד הטעיה מכוער של המערכת האינטרסנטית כל כך. כי האמת העירומה והכואבת לא הייתה "מניה-דפרסיה" ולא "סכיזואפקטיב". אלו היו רק הגדרות הסימפטומים (סימני המחלה)... זה כמו להגיד למי שחולה בדלקת ריאות שהמחלה שלו היא: "חום גבוה" או "הזעת יתר..." הסתירו ממני את האמת המרה פי כמה וכמה. במשך 25 שנה לא היה למטפלים השונים שטיפלו בי, זמן, לספר לי את האמת על עצמי... בכל רבע המאה הזו לא היה עיתוי מתאים ליידע אותי בדבר האמת הבסיסית אודות מחלת הנפש בה לקיתי, ובייחוד אודות התשתית (פרי-דיספוזיציה) אשר הביאה לכל הקריסות שלי, שהתבטאו בקובץ סימני המחלה השונים כגון: דיכאון, חרדות, מחשבות התאבדות וכו'. הם רימו אותי לאורך כל הדרך ולאורך כל השנים. והם עושים את התרגיל המסריח הזה, כנראה גם לכם, ולעוד עשרות אלפי מטופלים בתחום בריאות הנפש. שמעתי פעם טענה נבזית: "בגלל שאתה לא שאלת... אז גם לא קיבלת תשובות". ראשית, חובת מתן האינפורמציה חלה על המטפלים עד כמה שאני יודע... שנית, איך אני יכול לשאול על דברים שלא ידעתי על קיומם?! שלישית, אני כן שאלתי מה הבסיס למחלה שלי, ופעמים רבות ענו לי בתשובה סתמית ומטעה, שאינה עונה ביושר: " החולי מופיע בגלל מינון מסוים של סיבות תורשתיות וסביבתיות". דרך אגב, יש אמת מסוימת בתשובה הזו, רק שהיא כל כך ערטילאית וכללית שאינה אומרת דבר, אלא רק יוצרת מסך עשן סביב האמת העירומה. ופה הפואנטה: מתן אינפורמציה חלקית, מטעה או שגויה, זהו תחילתו של הריקבון במערכת! בפרק השלישי בסדרת מחשבות ביקורתיות אלו, אספר לכם איך התגלה לי מהי הבעיה האמיתית שהביאה עלי את מחלת הנפש שלי, ומהי למעשה. מחשבות ביקורתיות (פרק 3) בין שנת 1980 לשנת 1984 הייתי מאושפז ברציפות במעון היום ברמת חן. בשנה השלישית לאשפוזי פגשתי בחולה נפש אחד שהיה בחור מוכשר ומבריק מאין כמותו. אבל בתקופה שפגשתי בו הוא היה שפוף ומדוכא ולחוץ. ניסיתי לדובב אותו ולבסוף הוא הסביר לי שהוא מטופל בטיפול מיוחד: "טיפול בהפרעת אישיות". טיפול, שלפי הסבריו, מתרחש גם על ידי כך שהמטפלים מתערבים גם בחייו שמחוץ לחדר הטיפול... זו הפעם הראשונה ששמעתי אודות ה"חיה" הזו, ולמעשה, לא הבנתי כלל על מה הוא מדבר. בעיני דאז, זה גם נשמע מפחיד למדי וגם דמיוני לחלוטין. אך כדי להימלט מהמחשבות הלא נעימות, בלשון המעטה, "החלטתי", שלמרות כישוריו הרבים של ידידי, ועם כל הכבוד, הוא בסך הכל "חולה נפש" ולכן סביר בהחלט שהוא שוגה במחשבות שווא! כעבור כ15- שנה חזרה אלי גישה זו כבומרנג, כאשר חולים אחרים חשבו שאני הוא זה המדמיין כתוצאה ממחלתי הנפשית. הפעם הבאה שנתקלתי במושג "הפרעת אישיות" בהקשר של מחלות נפש, היה במהלך לימודי בבר-אילן שם למדתי במסגרת "בית הספר לעבודה סוציאלית". בהרצאות הוזכרו הפרעות האישיות כסיבות למחלות הנפש. כבר אז שאלתי את עצמי: אם הפרעות האישיות עומדות בבסיס מחלת נפש מסוימת, אזי מדוע לא מטפלים בהפרעות אלו ובכך מביאים את החולה להבראה חלקית עד מלאה ממחלתו. זמן קצר לאחר מכן, מצאתי בתחילת פרק ט"ז של הספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה" שכותרתו הייתה "הפרעות אישיות", אזכורים ספרותיים ברורים ומפורשים להנחותיי. שם כתוב במפורש שאבחון הפרעות האישיות הוא תנאי הכרחי לאבחון מחלות הנפש, כי הן עומדות ברקע ובבסיס מחלות הנפש השונות. זה היה מאוד הגיוני. התפלאתי שלא הבנתי זאת קודם. כעסתי מאוד שלא שוחחו איתי על כך מעולם, למרות ששאלתי הרבה פעמים... מאז, יגעתי וחפרתי והגעתי לחלק מסוים של הספרות הרפואית בנושא. גם שוחחתי ארוכות עם מטפלים רבים, למרות שבאופן טבעי הם ניסו ככל יכולתם לא לשתף פעולה. אך לא יעזור לאיש! כי כבר אמרו חכמי קדם, שהאמת צפה כמו שמן על פני המים ואיש לא יוכל לעוצרה או להבליעה לאורך זמן... כי אפשר להסתיר את האמת מכל העולם לזמן מה, או את כל האמת מאדם מסוים לאורך זמן, אבל אי אפשר להסתיר את כל האמת מכל העולם לנצח! בפרק הבא, הוא הפרק הרביעי, אספר כיצד הגעתי לבעיה הכי גדולה בנושא הטיפול במחלות נפש. מחשבות ביקורתיות (פרק 4) כאשר התחלתי לאחוז בקצה האמת המרה אודות התרמיות הכרוכות בטיפולים הפטרוניים והשתלטניים בחולי הנפש בישראל (ומן הסתם גם בעולם כולו), שאלתי את עצמי שאלה אחת פשוטה מאוד: האם הטיפולים שמבוצעים על חולי הנפש הם בלתי חוקיים? ככל שחשבתי יותר על העניין הבנתי שהשאלה הזו אינה קולעת. כי אפילו הטיפול הכי מסוכן, וכזה שאפילו כמעט חסר סיכויים להטיב, הוא מוסרי והוגן (לפיכך אף סביר שיהיה חוקי) אם הוסכם עליו בין המטפל ובין המטופל. כל זאת בתנאי, שכחלק מהחוזה הטיפולי, נמסרה למטופל האינפורמציה הנדרשת לו עבור קבלת ההחלטה באופן סביר. לכן הגעתי למסקנה שהשאלה שצריך לשאול אינה בדבר חוקיות הטיפולים עצמם, אלא: האם החוזים הטיפוליים (הבלתי מוסריים בעיניי) הם חוקיים? אבל כל הזמן שמעתי שמדברים על "חוק טיפול בחולי נפש", אז באופן טבעי פניתי לחפש בין סעיפיו את התשובה לשאלתי. כמובן ששם לא מצאתי דבר. עם זאת למדתי, שחוק זה דן בעניינים הקשורים לאשפוז פסיכיאטרי, בין שהוא "כפוי" ובין שהוא "מרצון". מסטטיסטיקות שונות הבנתי שחוק טיפול בחולי נפש, שכל כך הרבה צועקים ומתנגדים לו ורוצים לשנות אותו בכנסת, מתייחס לחלק מסוים מהמאושפזים באופן כפוי, כ3,000- איש בשנה. אין ספק שכל אדם הוא עולם ומלואו ויש לפעול ככל האפשר למען זכויותיו הלגיטימיות, אך מסתבר שיש חוק אחר הקשור לתחום בריאות הנפש אשר מתייחס לכ500,000- איש בקירוב, כי הוא קובע מסמרות בעניינם של כל מי שנכנסים לעובדת סוציאלית, לפסיכולוג ו/או לפסיכיאטר... חוק זה, אשר נקרא ממש בטעות: "חוק זכויות החולה" ממש אינו מקנה זכויות לחולה אלא ממש להיפך! הוא אולי אינו בולט ואינו מוכר כאחיו הגדול והוותיק, אך האמינו לי פגיעתו בנפגעי הנפש בפרט ובכל מי שפונה לטיפול נפשי בכלל, קשה כפל כפליים... מחשבות ביקורתיות (פרק 5) חוק זכויות החולה;1996 הוא חוק מכוער מאין כמותו. אבל הוא מטעה עד מאוד את כל מי שמעיין בו ברפרוף. כי על פני השטח נראה לקורא שהחוק ממש יוצא מגדרו על מנת לתת שפע של זכויות לחולים האמורים לקבל טיפול רפואי. רק בין השורות ואחרי העמקה בסעיפים הנסוגים אחור הגעתי להבנה של החוק כפי שהוא במערומיו. למשל, החוק מתייחס לכל תושבי מדינת ישראל, פשוט משום שהוא מתייחס לכל אדם שעומד לקבל טיפול רפואי כלשהו בתחומי מדינת ישראל. ברם, בסעיף 14(ב) כתוב שחור על גבי לבן: "הסכמה מדעת לטיפול רפואי המנוי בתוספת תינתן במסמך בכתב, שיכלול את תמצית ההסבר שניתן למטופל." לכאורה סעיף קצר ותמים, אך כל מי שמבין את משמעותו מרחיקת הלכת, יכול לעמוד על האפליה הנוראה כלפי כל האנשים המקבלים טיפול נפשי (פסיכותירפיה). כי בעצם כתוב בסעיף הקטן הזה, שרק אנשים שמקבלים טיפול רפואי גופני (שבדיוק רק סוגים אלו הם אלה המנויים בתוספת) הם הזכאים להסכים בכתב לטיפול המוצע להם (ניתוח כלשהו, למשל). ומה עם השאר? בשאר, כגון בטיפולים פסיכולוגיים למיניהם, אפשר לקבל רשות לטפל על ידי הסכמה בעל פה. ראשית, זה נוח מאוד למטפלים משום שקל מאוד לקבלה מהמטופל... ושנית, אחר כך, אפילו אין כל אפשרות להוכיח את קיומה של ההסכמה... שלא לדבר על כך שאין חובה להסביר למטופל דבר וחצי דבר אודות הטיפול... מפני שכבר קודם לכן, בסעיף 13(ד) נקבע, שהמטפל זכאי לפנות לוועדת אתיקה (המורכבת למעשה מחבריו הטובים לעבודה) וזו יכולה לקבוע למנוע מידע (מקצתו עד כולו) מהמטופל בתנאים מסוימים (שהם מחליטים עליהם) שאינם פתוחים לשום ביקרת חיצונית. החוק הזה נעשה ממש באופן אומנותי. ליתר דיוק יש בו כוריאוגרפיה מופלאה בלוליינותה. תחילה הבלרינה מראה קבל עם ועדה את כל חמודותיה ורק אחר כך, ככל שצופים בה מקרוב יותר, מתעצמת האכזבה בגין הזיוף הנורא. תחת תום נעורים אנו מוצאים פטרוניות רווית אינטרסים צרים הנישאים בגאון תחת הכותרת הנצחית: "טובת המטופל". אני מוכן להתערב על רוב הוני הבורגני, שחברי הכנסת לא העמיקו רבות לפני שידם הצביעה מבלי שרעדה לרגע... ואולי כן הבינו משהו אבל יד הלובי הרפואי שבכנסת גברה על קול ההומניות הצרופה... ואולי גם הבינו היטב מה עושה החוק לכל מי שכף רגלו תדרוך בחדר הפסיכיאטר, הפסיכולוג והעו"ס, אבל יד רחצה יד ואיש לא קם להתקומם ולהגן... (מי הכיר אז את הצעת החוק והיה יכול לגונן על המטופלים? ומי בכלל היה מזמין את נציגי ה"משוגעים" להביע את דעתם?) וכמובן, שלקול הרופאים ולקול הפסיכולוגים תמיד יש נטייה בציבור להאמין כי הם המלומדים בעלי הכוונות הטהורות שתמיד מתנהגים באופן מכובד (רק חבל שלעתים קרובות, "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו"). בפרק השישי, הבא עלינו לטובה, אספר לכם, כיצד "עבדו עלי" ב1993-. וגם כיצד התחילו לטפל בי אחרי תרמית מכוערת שהביאה אותי לתת הסכמה לטיפול בלא שנמסרה לי אינפורמציה החיונית לקבלת החלטה מעין זו. מחשבות ביקורתיות (פרק 6) את הרופא הפסיכיאטר שטיפל בי, בהפסקות, החל מ1980-, אני ממש הערצתי. ב1990- חזרתי להיות מטופל אצלו לאחר הפסקה בת כמה שנים. היינו נפגשים שעה בשבוע. הוא היה מאוד נחמד אלי והיה לי מאוד טוב אתו. בקיצור, הוא פשוט הקסים אותי לחלוטין. חבל שאז, ביחד עם השתלטות האופוריה לא נדלקה אצלי נורת אזהרה בגודל של אבטיח לפחות. באמצע 1993, הוא אמר לי בפסקנות: "צביאל צריך לעשות לך טיפול!" ניסיתי להציל מפיו מהו בדיוק אותו טיפול מסתורי. הוא ניסה להסביר משהו, אבל למעשה לא הצלחתי להבין ממנו במה בדיוק מדובר. חשבתי שאולי זה שייך לסודות של המקצוע... וגם שאולי אם הוא יתאר לי במה מדובר, אזי הטיפול כבר לא יוכל להועיל... וגם חשבתי שחובתו המוסרית והמקצועית היא לתת לי את כל הסברים גם אם אני לא מבקש ולא מבלבל את המוח... ולכן לא נדנדתי לו יותר מדי. במאמר מוסגר, גם היום אני חושב שאין חובה ואולי גם אין תועלת להסביר למטופל מהי מהות טיפול שכזה לפרטי פרטים. ודאי שאין זה חכם לשוחח אתו על טכניקות מקצועיות וכיוצא בהללו... אבל חובה חמורה וחותכת היא לתת לו את רשימת הסיכונים הסטטיסטית! כמו כן, היום אני יודע שמי שלא שואל, כלל לא אומרים לו דבר, ומי שלא חוקר לעולם לא ידע, ומי שלא מנדנד אפילו לא יגיע לקצה קציה של האמת. כי המטפלים לעולם אינם מנדבים מידע, אלא אם זה עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלהם... ואם כך, על האינטרסים שלי ושלך מי ישמור?! הם לא יתנו לנו מידע, מפני שהמידע מקרב אותנו במשהו אל האמת... והאמת בתחום בריאות הנפש היא מרה... והם ראו שכאשר מטופל גילה את האמת (ששיקרו ורימו וסידרו אותו חזק חזק באמצעות "מניפולציות", מפני שרצו "את טובתו") נוצרה סכנה כלשהי כלפיהם... הם זוכרים היטב מקרים של אלימות ואף של רצח (ראה ערך איתן מור, שרצח ארבעה מטפלים, בקרית יובל בירושלים לפני מספר שנים). ולכן הכי בטוח הוא המצב שבו המטופל כלל "אינו בעניינים", אינו יודע ומבין יותר מדי בכל מה שקשור לתחום המקצועי... אפילו אם זה על חשבון זכויות האדם האלמנטריות שלו. בקיצור, ב1993- אני לא קיבלתי שום מידע אשר היה יכול לשפוך אור על הטיפול המיועד. בתום השיחות הספורות הקשורות לטיפול העתידי ידעתי את העובדות הבאות: * שמדובר בטיפול שיכול לחזק אותי ולקדם אותי מבחינה נפשית. * שמדובר בטיפול שעלול להיות קשה מאוד (אבל לא היה לי שמץ של מושג כיצד זה עלול לקרות). * שנתתי הסכמתי, שיכולים לטפל בי גם מטפלים מחוץ לחדר טיפול. * שהרופא אמר לי, שהטיפול עלול לגרום למשבר ביני ובין אשתי (אבל לא הבנתי, בשום פנים ואופן איך הוא יכול לצפות זאת מראש). ומה לא ידעתי אז, כי לא מצאו צורך לשתף אותי? * לא ידעתי שהטיפול ימשך שבע שנים תמימות. * לא ידעתי שהטיפול יביא אותי לתקופות ממושכות של דיכאון ואובדן דרך. * לא ידעתי שחלק מהטיפול הוא שלילת רשיון נהיגה ליותר משנה. * לא ידעתי שהטיפול יחשוף אותי לסכנה גדולה להתאבדות במשך זמן רב. * לא ידעתי שהטיפול יביא לאובדן מקום עבודה קבוע בו עבדתי 12 שנה. * לא ידעתי שהטיפול יביא לאובדן של שנתיים בלימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן. * לא ידעתי שהטיפול יביא, באופן ישיר וברור, לגירושין במשפחה אשר לא הייתה מועדת לכך, מלכתחילה. * לא ידעתי, שעתה בתום הטיפול, אסבול מתופעות שונות הגורמות לי סבל רב, אי יכולת למלא את שעות הפנאי, אי יכולת לקרוא (קל וחומר ללמוד) ואי יכולת לעבוד (בקיצור חתיכת רגרסיה!). * לא ידעתי שהטיפול יביא, באופן ישיר ומכוון, להרס העמותה (התמודדות) שהקמתי בעמל כה רב. * ועוד הרבה נזקים בינוניים וקטנים אין פלא שכיום, למרות שכנראה חל שיפור משמעותי במצב כוחות אישיותי כלפי המציאות, אני ממורמר, כועס ופגוע באופן בו לא הייתי מעולם. אין פלא שיש לי רצון רב לזעוק זעקה גדולה ומרה כלפי שיטות הפסיכולוגיה המודרנית המטפלת בהפרעות אישיות על ידי חוויות שאמורות לתקן אותה, אך בלי לשתף את החולה בסכנות הצפויות לו... סליחה תיקון! מי אני שאצא כנגד טיפול שיכול לפתוח למטופל חלון לעולם חדש ויפה, עולם שמעולם לא ידע כמותו, גם אם הטיפול הזה, זמנית, קורע אותו לגזרים?! מחד, אני באמת לא יוצא כנגד שום טיפול. מאידך, אני גם לא הייתי מעיז להמליץ למישהו על גיהינום שכזה... כל אחד חייב לקבל החלטה כזו על אחריותו האישית! אך מה שאני יודע וברור לי כשמש הוא: שחובתם של המטפלים לספק למטופל את כל המידע שיש בידם, אשר הנו רלוונטי לקבלת החלטה שכזו... כי אם לא – אזי הם משרתי השטן! שלא לדבר על כך שאותם כוחות אופל בהם הם טוענים את המטופל, עלולים לחזור אליהם כבומרנג! ובקטע זה, כיוון שחטאו כלפיו ברמייה מכוערת, חס אני אך רק על המטופל ותו לא! הפרק הבא, הוא הפרק השביעי, ידון בתנאים בהם מתבצעת התרמית ההמונית, זו המתרחשת יום יום במסגרת בתי החולים לחולי נפש. מחשבות ביקורתיות (פרק 7) לעניות דעתי, בבתי חולים לחולי נפש נמצא, על לא עוול בכפם, אוסף האנשים הכי אומללים בחברה האנושית. ובמבט על מחלקה סגורה, לכאורה, אי אפשר להבדיל, הבדלה חותכת, בין איש לרעהו מבחינת מצבם כלפי המחלקה. אבל מבחינת החוק הישראלי יש שני סוגים של חולים: 1. מאושפזים בצו אשפוז כפוי (מטעם פסיכיאטר מחוזי או בית משפט). 2. מאושפזים מרצון, כלומר, שחתמו על הסכמתם מרצונם החופשי לאשפוז. אם תשאלו את המאושפזים מרצון, מהי מטרת אשפוזכם? הם יתחילו לגמגם כל מיני סיבות. מה שהם לא יוכלו להגיד לכם זה שבמסגרת המחלקה, אצל חלק נכבד מהם, ינסו לטפל בשורש הבעיות שלהם. והשורש הזה הוא למעשה אישיותם, זו המגיבה למציאות באופן לא כל כך יעיל (שאם לא כן הם היו אנשים שמגיבים באופן נורמלי ואז לא היו זקוקים כלל לאשפוז). אז עושים להם "התערבויות", מניפולציות בלשון העם. למשל, נותנים להם תרופות שאינן מתאימות בדיוק, או מונעים מהם יציאות מחוץ למחלקה, או מרעים, לכאורה, את תנאיהם במחלקה. זה בוודאי מוזר מאוד למי שלא מבין איך "חוויות" יכולות להשפיע ו/או לבחון את האישיות. אך כידוע, באופן פשטני, האישיות היא בעצם המערך ההתנהגותי הקבוע של האדם, ומה יכול להשפיע עליו מלבד חוויות חוזרות ונשנות? ומה לעשות, שלצערנו הרב, ידוע לכל אדם מבוגר שרק חוויות קשות וכואבות תשפענה על האישיות הקבועה שלנו?! הן תרופות יכולות לשנות רק את ההתנהגות הזמנית. ושיחות כנ"ל. אז בסדר, בבתי החולים מטפלים לעומק בחלק גדול מהמאושפזים מרצון, אז מה הבעיה שלי? הבעיה שלי היא: שהמאושפזים מרצון מטופלים, טיפול מסובך ולעתים אף מסוכן, וכל זאת בלי ידיעתם! בהרצאה שנשאתי לפני אנשי סגל בית החולים "גהה" השנה, סיימתי את הרצאתי ואמרתי, שלפי דעתי, אם מבקשים להיות ישרים והגונים כלפי המאושפזים מרצון, אזי לכל הפחות, יש לבחור את הקיר הגדול ביותר בחזית הבית חולים ולכתוב עליו באותיות בולטות של קידוש לבנה כך: "במקום זה, ניתן טיפול נפשי לאנשים הזקוקים לו מתוך אהבת המטופל ותו לא. אך ידע כל מאושפז מרצון, שבבואנו להטיב עמו, לעתים קרובות, אין בידנו שום ברירה, אלא להשתמש בשיטות לא הומניות ולא נעימות, בלשון המעטה, ועמו הסליחה והמחילה". מחשבות ביקורתיות (פרק 8) כל אחד יכול להבין שיש הבדל גדול בין "שקר לבן" פרי צביעות, לבין תרמית שהשלכותיה במציאות הן בגדר קטסטרופה. אולי לא ידוע לכם, אבל תורת הפסיכולוגיה המודרנית רואה, בעין יפה, מידה לא מבוטלת של "צביעות". הצביעות נחשבת בעיניהם של הפסיכולוגים לאחד הסימנים המובהקים לבגרות אישית. גם אני חושב שצביעות, במידה מסוימת, היא צורת התנהגות שהינה הכרחית בעולמנו. תארו לכם עולם בו כולם אומרים את אשר עם ליבם זה בפרצופו של זה? מן הסתם, העולם כולו היה נחרב אחרי זמן לא רב... שמעתי שמישהו אמר פעם: שאם אתה פוגש את שכנתך המכוערת, הגוצה, הטיפשה והגיבנת, במדרגות, אתה לא חייב, להגיד לה בפרצוף את כל האמת, קרי, לפרט לה מיד את כל "מעלותיה"... הלא כן? מכאן אולי אפשר ללמוד, שדווקא למידה מסוימת של צביעות יש ערך רב בעולמנו כמונעת מלחמות מיותרות... אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש מתנהגים השכם והערב בצביעות מרובה. על כך איני בא בטענות, בייחוד שסביר בעיניי שהם עושים זאת לשם שמיים (טובת המטופל). אבל הם לא רק צבועים לאורך כל הדרך, הם גם רמאים ונוכלים מהסוג המסוכן והמכוער מכל!!! הם מספרים לך כל מיני סיפורים, אודות האמון שאתה צריך לתת בהם, על מנת שיוכלו לטפל בך. הם משקרים במצח נחושה שהטיפול מתנהל באמצעות שיחות ותו לא. וזהו שקר מתועב. הם מוצצים ממך כל טיפת אינפורמציה שאתה מוסר בתמימות רבה, רק כדי להכיר את עולמך מכל זווית. ואחר כך הם פועלים גם בעולם זה באמצעות שיטת הטיפול האמיתית הקיימת במציאות: "חוויות", או בלשון אנשי המקצוע "חוויות מתקנות". זוהי אינה צביעות בעלמא, זוהי תרמית! לא מפני שהשיטה הזו לא פועלת (כמו כל השיטות היא פועלת לפעמים יותר ולפעמים פחות). אלא מפני שלא ביקשו ממך רשות להיכנס "בנעליהם הבוציות" אל היכלי חייך המקודשים לך, על מנת לבחוש ולחלל אותם בשם אלוהי השקר המכונים בפיהם "טובת המטופל"... לא "אלוהי שקר" לכשעצמם, אבל "אלוהי שקר" מפני שלא נתנו לנו לבחור את טובתנו ובאין הסכם טיפולי הוגן, כפו עלינו הר כגיגית את פירושם הפטרוני והטוטליטרי לטובתנו... אכן, לא נתנו לך לבחור, מרצונך החופשי, האם ברצונך להיכנס לבוץ האיום הזה... וגם לא ידעת שאם תוכנס לבוץ הזה, אז יעשו הכל הכל שתישאר להתבוסס בו עד שאחרי כמה שנים (במקרה הטוב, אם לא תתאבד בינתיים) תיפלט לחוף מבטחים שסוע וקרוע לגזרים... את כל זה, לא מספרת לך הפסיכולוגית הסימפטית, האמפטית, החיננית והחייכנית בפגישה הראשונה... גם לא הפסיכיאטר המתוחכם המתחפש לשוחר טוב מקצועי ומנסה ללכוד אותך... ואפילו לא העובד הסוציאלי הקליני, שבסופו של דבר, יעשה ממך מטעמים כמו כל השאר... אודות כמה דוגמאות חיות לאנשי מקצוע שסרחו, אבל בניגוד לאחרים, גם נתפסו, בפרקים הבאים... מחשבות ביקורתיות (פרק 9) על פני כדור הארץ החביב שלנו מסתובבים כשישה מיליארד חבר'ה. מהם, לא מעט פושעים ממש לא קטנים. ואולי אתם לא יודעים, אבל מתוכם רק מעט מאוד נתפסים. גם בין אלו שנתפסים לא כולם מועמדים לדין, וגם בין אלו שמועמדים לדין רק מעט, יחסית, מורשעים. ד"ר נ.ו. הינה פסיכיאטרית שנתפסה בפשע לא קטן. שמה המלא פורסם בעיתונות (בכל העיתונות, אך בידי נמצא "על השרון" מ 23/6/95- ) והייתי חושף את שמה המלא גם בזה, אך אין לי שום אינטרס מיוחד לעשות כן, מפני שאני מבקש לחשוף ברבים את קלונה של השיטה הטיפולית הכוללת, זו הנוהגת בטיפולים בהפרעות אישיות, וממש לא את קלונה של הפסיכיאטרית הספציפית אשר חלקית כבר קיבלה את עונשה. הסיפור, כרגיל, מתחיל ביחסי מטפל מטופל, שכמובן, הם יחסי אובייקט (יחסים הדומים ליחסי ילד ואמו). אבל ד"ר נ.ו. הייתה "אימא" מיוחדת במינה: היא הכניסה את "בנה" למיטתה, לא פעם ולא פעמיים (וכאשר אני כותב ל"מיטתה" איני מתכוון לתרגום היווני העתיק של "מיטה" הלא הוא "קליניקה"). בשלב מסוים, היא שכנעה אותו לעקור לדירתה וחייה עמו חיי זוגיות כלשהם. כך נראה היה על פני השטח, אך במשפט שנערך נגדה, התברר שהיא שלטה בו ללא מצרים, תוך שימוש בתרופות ואף גרמה לו להתגרש מאישתו החוקית (שהיו לו שני ילדים ממנה). עד כאן סיפור קטן על פסיכיאטרית אחת שמתעללת במטופל אחד (וכמובן שמי שמבין בהפרעות אישיות יגיד שבצורה זו היא טיפלה בו!) ביג דיל! אבל בנקודה זו העלילה מתפתחת: המטופל מקליט את נ.ו. (כאן, כבר איני חושב שראוי לצרף את התואר ד"ר לתחילת שמה...) ותובע אותה לדין. הפיצויים אותם הוא מבקש הם 8,000,000 שקלים בקירוב. דרך אגב, באותם הימים פגשתי, פנים מול פנים, את המטופל הנ"ל אשר ביקש את עזרתי בעניינו, אך אני סירבתי לבקשתו מפני שהייתי בטוח שהוא "מדמיין", ועל זאת אני מצטער ומתנצל עד עצם היום הזה... כנראה מפני שלא רוצים לפגוע בה יותר מדי, חס וחלילה תביעה פלילית? שלילת רשיון, לא עלינו? לכן מציעים למטופלנו התובע, עסקת טיעון בה יעברו לידיו 1,200,000 שקלים והעניין ייסגר ללא הרשעה מטעם בית המשפט. הוא מקבל את העסקה וכך נמנעת הרשעה של אישה שפשעה כלפי המטופל שלה, כלפי אשתו וכלפי ילדיו. בפועל, מי ששילם את הכסף היא חברת הביטוח הרפואי של הפסיכיאטרית שלנו. כאמור, כל זאת הופיע בעיתונות היומית לפני שנים מספר, כולל שמה המלא של הקרימינלית, אבל כפי שכבר ציינתי היא לא המטרה שלי בכתיבה זו. מפני שעד לרגע זה, עוד לא התחיל הסיפור שאני רוצה לספר לכם. לאחר זמן מה, מתברר לכתב זריז שהפסיכיאטרית הלא מכובדת, אחרי כל מה שעוללה, עדיין עובדת בבית חולים "גהה" ועוד כראש מחלקה! אכן ראוי שאנשים כמוה יטפלו בחולי הנפש האומללים המגיעים בשארית כוחותיהם לבית החולים לקבל טיפול מרופאים כמוה שהם, מן הסתם, משכמם ומעלה. אבל גם זה לא מה שרציתי לספר לכם. כי אותו כתב זריז רץ מהר להנהלת בית החולים, ליתר דיוק, ללשכתו של הפסיכיאטר הפרופ' טיאנו, אשר למי שלא יודע, כיהן אז כיו"ר איגוד הפסיכיאטרים בישראל. ואחרי שהכתב יושב מולו הוא שואל אותו את שאלת השאלות, בדבר הלגיטימיות והיושר שבהמשך עבודתה של נ.ו. בגהה - בבית החולים שהוא מנהל... תירוצו של הפרופ' המכובד לא הייתה עובר גם את המורה רבקה (זו שלימדה אותי בכיתה א'). כי טיאנו עונה בזו הלשון: "לבית החולים אין בעיה עם זה שד"ר ו. ממשיכה לעבוד". "אבל המשפט קשור ישירות לתפקודה כפסיכיאטרית?" נזעק הכתב הנדהם... ועונה טיאנו בלי להתבלבל לרגע: "אף פעם לא הייתה בעיה בפעילותה בבית חולים, ולא הוטל דופי בתפקודה במסגרת זו". אני הבנתי מדבריו שהוא טוען שיש להפריד בין מעשיה בקליניקה הפרטית (שם התעללה במטופל שלה ביום ובלילה) לבין פעילותה המבורכת בין כתלי בית החולים הציבורי (למה? שם אי אפשר להתנהג כמו בבית?!) אבל הפואנטה לדעתי נעוצה בשאלה: מדוע הוא מגונן עליה ומאפשר לה להמשיך לעבוד אחרי עבירה שיש בה קלון כה כבד??? אולי מפני שהוא מחבב אותה? לא נראה, הוא כמנהל בי"ח אינו זקוק לה במהלכיו. אבל אולי מפני שהוא וכל חבריו הפסיכיאטרים ידעו שהיא עשתה את הפשע מתוך מניעים טיפוליים... שהיא חשבה שהיא יכולה באופן הנפשע ההוא לטפל באיש, טיפול עמוק ויסודי! אבל אם היא ואחרים נוקטים במן טיפול שכזה, מן הסתם יש אסכולה שדוגלת ומאפשרת זאת... ואולי באמת מה שהיא עשתה, עם כל הסבל והכאב שנגרם, בין היתר אכן הביא בפועל לחיזוקה של האישיות של מטופלה (כי אירעה הכחדה של התלות והמטופל פתאום ראה את נ.ו. כ"טובה" ו"רעה" בו זמנית ; תחילת אינטגרציה). ומי שיחפש בדברי ימי הפסיכותירפיה העולמית והישראלית ימצא דוגמאות רבות לכך... וכבר ביהדות דנו לא מעט ב"מצווה הבאה בעבירה", ובמי שהכשיר את השרץ בק"נ טעמים. הלא כן?! אבל בואו נחזור וננסה להבין את המצב שנוצר בראשו ההגון של הפרופ' טיאנו המכובד: יש נ.ו. פרטית בקליניקה שלה שכנראה גם מבין שהיא בפירוש פושעת נתעבת. ויש נ.ו. ציבורית בבית החולים שהיא מטפלת מומחית בנפשות הנדכאים והרשים, ואשר מן הראוי שתימנה על סגל בית החולים שלו... משום מה יש לי איזשהו חשד שפרופ' טיאנו הנכבד לא שם לב לאבחנה פסיכיאטרית מפורסמת שחמקה ממנו בהקשר של נ.ו., הלא היא האבחנה הצבעונית והססגונית: "היסטריה דיסוציאטיבית", וליתר דיוק: מולטיפליי פרסונליטי (ריבוי אישויות). או בלשון העם: תסמונת מיסטר ג'קיל ומיסטר הייד. אגב "הייד" - אני במקומו של הפרופסור המכובד, באמת הייתי מתחבא מבושה! מחשבות ביקורתיות (פרק 10) כבר מגיל הגן אנו נתונים לפיקוח פסיכולוגי. בבית הספר יושבת היועצת החינוכית. רובנו כלל לא היינו מודעים לנוכחותה. אבל כאשר צריך היא מבצעת פעולות טיפוליות ("התערבויות" - בשפה המקצועית). נוכחתי לא פעם, שהיועצות נותנות הנחיות טיפוליות למורים ואלו נרתמים לשליחות הטיפולית שהרי יכולתה של היועצת החינוכית לפעול בתחום חדרה – מוגבל הוא מאוד. פעמים רבות, מדובר, בהתייחסויות לא נעימות כלפי התלמידים המטופלים. אני מקווה שכל זאת אכן מתבצע בידיעתם והסכמתם של ההורים... שהרי הם האפוטרופסיים הטבעיים של ילדיהם. אבל מה קורה אחרי גיל 18? האם המוסדות מפסיקים להתערב, מבחינה פסיכולוגית? מניסיוני הפוגעני והכואב התשובה היא שלילית. אני התגייסתי לצה"ל ועברתי מבדקים קפדניים ביותר. כולל מבדקי אישיות (כגון: מבדקי רורשך וכו'). ומן הסתם, מצאו פער לא קטן בין הקוגניציה והאמוציה, או בלשון בני אדם: בין הכישורים השכליים לכישורים הרגשיים. זה לא גילוי של מה בכך. כי פירושו יכולת נמוכה, יחסית ונומינלית, להתמודד עם קשיי החיים... או במקרה הפרטי: אישיות שלא עברה את גיל ההתבגרות ועקב כך צפויים לה קשיים גדולים בעמידה בלחצי השירות הצבאי ביחידה קרבית... והמאנייקים ההם שאלו אותי הרבה פעמים אם אני מעוניין ללכת לחיל קרבי... רק "שכחו" למסור לי את נתוני הבדיקות שהצביעו בבירור על כך שסיכויי להישאר שפוי במסגרת הצהלית הקרבית, היו נמוכים מאוד. וכל זאת גם למרות שהם ידעו בבירור ששני הוריי היו מוגדרים כחולי נפש... אבל פה רק התחיל הסיפור הנורא שלי. כי למרות שהייתה בידי כל מפקדיי כל האינפורמציה הנ"ל, הדבר לא מנע לחצים מוגברים שהופעלו עלי, בכוונה תחילה, מעבר ללחצים שהופעלו על חבריי לגדוד. לחצים אלו הביאו אותי, אחרי תקופה ארוכה של דיכאון קליני, קרוב מאוד מאוד למעשה התאבדות... כנראה שהשיטה של צה"ל הייתה (ואולי נשארה?) ללחוץ חזק על הלחוצים ממילא, על מנת שלא יהיו לחוצים... אך לפעמים זה יותר מדי לוחץ , לוחץ עד מוות!!! כנראה בגלל זה צה"ל מפחד, פחד מוות, מפרסום סטטיסטיקות המתאבדים בשעריו. חומר למחשבה! כנראה שהרבה מטפלים מכורים ואובססיביים לטיפול. נו, אתם יודעים, אלו שמתים לטפל בכל מה שזז. שמה יש לכנותם תירפו-הוליקסים?! כנראה שהציבור הנו עיוור לחלוטין כלפי השיטות הטיפוליות החווייתיות הנהוגות בתחום "בריאות" הנפש. כנראה שיש מעט מאוד אנשים, שאינם אנשי מקצוע, שאכן יודעים שאני לא טועה בגדול וגם בפרטים, בד"כ, אני מדייק. כל השאר, מן הסתם, חושבים שאני מדמיין... אני מאחל להם שלא יתקלו ב"דמיונות" שלי בתוך המציאות שלהם... מחשבות ביקורתיות (פרק 11) לפני מספר שנים, במסגרת פעילותה של עמותת "התמודדות" הכרתי אישה צעירה מדרום הארץ שהייתה נשואה ולה היו שלוש בנות. אכנה אותה בשם הבדוי לינדה, וגם אציין שכמו כל חברי "התמודדות" אף היא סבלה רבות ממחלת נפש שכבר נתגלתה אצלה לפני שנים רבות. בשנים האחרונות, היינו בעיקר בקשר טלפוני. ופעם אחת היא ספרה לי שהיא נכנסה להריון רביעי. שמחתי בעבורה ואיחלתי לה כמקובל לידה קלה. לאחר חודשים אחדים היא בישרה לי שנולד לה בן זכר בריא ושלם, אך הוסיפה שלפני הלידה היא עברה רגעי חרדה קשים ביותר... היא ספרה שבהגיעה לבית החולים בדקו אותה ואת עוברה בדיקות יסודיות ביותר והודיעו לה נחרצות שהעובר לא מספיק מפותח כי יש לו בעיות בלב ויש סכנה לחייו... אתם יכולים לתאר לעצמכם את הרגשתה של המיועדת להיות אם במצב שכזה... אבל זה לא הכל, כי המשיכו להפחיד אותה בקשר למצבו "הפגום" של העובר. ידידתי לא יכלה עוד להכיל והיא התקשרה והזעיקה, מבועתת כולה, את בעלה לבית החולים... כאשר הוא הגיע ו"עשה צת בלגן ושרירים" התחיל מחול השדים הרפואי להירגע (מעניין!) כבמטה קסם... כמובן, שהילד נולד גדול וחזק ובריא לגמרי ללא שום מום ו/או פגם, אך בית החולים ניסה להתחמק מאחריות וחקירה אמיתית (כרגיל!!!). אז אולי אתם לא מבינים את הקשר בין המעשה הנפשע הזה לבין טיפולים בתחום בריאות הנפש, אולי גם אתם חושבים על "מקרים" שפשוט קורים וקורים וממשיכים לקרות לחולי הנפש בישראל... ואולי אתם גם לא מבינים לחלוטין איך מקרה שכזה יכול לפעול על מערכת נפשית של אדם חולה בנפשו... איך מכשולים גדולים יכולים לחשל כמו שכור ההיתוך מחשל את המתכות... ולפיכך המערכת הרפואית על כל שלוחותיה התמנוניות שולחת זרועות ארוכות ככל יכולתה... אני מבין מצוין. ואני זועק לשמיים וגם שואל: מתי השכל של חולי הנפש יפתח??? מחשבות ביקורתיות (פרק 12) אני זוכר שפעם בשבוע ישבתי מול הפסיכיאטר שכה אהבתי והערצתי. חשבתי שהוא החבר הכי טוב בעולם. חשבתי שהוא לעולם לא יפגע בי לרעה. חשבתי שהוא ייתן לי כל מידע שדרוש לטיפול... ממש, כפי שדורש החוק... זה לא פלא שהייתי נאיבי. הנאיביות הייתה חלק מהפרעת האישיות שלי. זו שגרמה לי להיות חולה נפש. זו שבגללה הייתי תקוע, מבחינות מסוימות, בשלבים הראשונים של הילדות, לעומת חלקים רבים אחרים שהתבגרו באופן רגיל ונורמלי כמו אצל המכונים בטעות "בריאים". חשבתי שהפסיכיאטר הוא כאימא רחמנייה, הוא עשה הכל על מנת שארגיש כך. הרגשתי שהוא לעולם לא יבגוד בי. החלטתי שלעולם לא אעזוב אותו, אלא אם הוא יבקש במפורש. עד היום הוא לא ביקש... הוא פשוט "חירבן" עלי. לא פעם אחת, הרבה פעמים. ואני הייתי תמים ואידיאליסט שחרט על דיגלו ש"אימא לא עוזבים!" אפילו אם קשה... אפילו אם לא מבינים איך היא מנסה לעזור... אפילו אם קצים כל הקיצים... ואני יודע שהוא היה במצוקה. הוא ידע שלא אתבגר ולא אתחזק ולא אהיה עצמאי אם לא אפרד ממנו. כי רק אחרי ההיפרדות אתבדל ואהיה לאיש. וזה היה קשה עבורו, כי הוא היה צריך להכאיב לי על מנת שאעזוב אותו... ואני התעקשתי... והוא חשק שיניו והכאיב, פעם אחר פעם, ואהב בעת ובעונה... הוא לא הזהיר אותי אף פעם, הוא לא פירט לפני את הסיכונים העצומים של הטיפול. הוא הכניס אותי לקלחת רותחת בלי לשאול אותי. הוא הוליך אותי בשדות המוקשים הקטלניים מבלי שאדע דבר וחצי דבר. הוא פגע בי ברמז מספר פעמים ; ולא נרמזתי. ואז פגע בי בפניי ובאופן בוטה - ולא פניתי נגדו. ואז, בעקיפין, העזיב אותי ממקום עבודתי - ולא אביתי לעוזבו. ואז העזיב אותי מלימודיי אשר אהבתי ;ואני חישקתי לבי ולא נכנעתי. ואז גרמו מרעיו לשלילת רשיוני ואף אז שללתי את האפשרות לנוטשו. ואז לבסוף, הרס את משפחתי והפריד ביני ובין ילדיי לעד ; ואז נשבר משהו בתוכי לרסיסים... ומאותו מקום בו נשרו הרסיסים, משהו חדש התחיל לצמוח בתוכי. משהו שלא היה קיים קודם לכן. שכבר אמרו חכמים "בכל משבר יש פוטנציאל לצמיחה". ולמרות שאיני מסכים עם הדרך הגורסת שמטפל רשאי לבחור את גורלו של המטופל אפילו אם הוא רוצה אך ורק בטובתו, בכל זאת אני יודע שאותי הוא אהב מאוד ורצה רק בטובתי. לכן, כבר לפני ימים רבים ידעתי שלא אחפש את ראשו ואת ראשם של אלו שסייעו בידיו, גם אם אדע בבירור שבידי להסב להם צער ומכאוב. אבל את הסיסטמה זכותי לנסות לשנות... ואשתמש בכל אמצעי חוקי. בי נשבעתי - לא ארפה!

מאמר 4 איך קהל המטפלים עובר על החוק מאות אלפי אנשים נכנסים בשנה לטיפול פסיכולוגי. אני אישית הכרתי מאות מהם, ואף הייתי "צרכן כבד" של הטיפולים בעצמי. על פי סעיף 13 בחוק זכויות החולה (1996) המטפל חייב ליידע את המטופל במגוון רחב של נושאים הקשורים לטיפול. למשל, הוא חייב לתת לו דיאגנוזה, פרוגנוזה (סיכויי החלמה), הליך, מטרה, מהות, סיכויים, סיכונים, ומציאותם של טיפולים חלופיים. כאמור, לפי סעיף 13 לחוק, המטפל חייב למסור את כל האינפורמציות הללו לכל אחד מן המטופלים שלו (אפילו אם המטופל לא ביקש זאת ממנו), מלבד מן המקרים המוזכרים בסוף סעיף 13 לחוק, וליתר דיוק, בסעיף 13(ד). שם כתוב, שאם כתוצאה ממתן האינפורמציה הנ"ל, המטפל מעריך שעלול להיגרם, נזק גופני או נפשי למטופל ; רשאי המטפל לפנות לוועדת אתיקה, וזו רשאית לאשר שלא למסור את האינפורמציות הללו למטופל. ועתה אני מבקש לחשוב ביחד עם הקורא הנבון: נניח ש30%- מן המטופלים נכנסים לקטגוריה של מטופלים שהאינפורמציה עלולה לגרום להם נזק, ונניח שבאמת קיימות וועדות אתיקה לפי האמור בחוק בסעיף 13(ד) ; מה עם שאר 70% שידוע לכולנו שלא מקבלים את כל האינפורמציות כפי שפסק החוק??? המסקנה ברורה: רובו הגדול ביותר של קהל המטפלים בישראל עובר על החוק, בכך שאינו מוסר מידע שחובתו למסור למטופל על פי החוק.

מאמר 6 חוק זכויות החולה התשנ"ו - 1996 חוק המפר את זכויות האדם צביאל רופא - 11/99 בשלהי 1993 ישבתי כהרגלי בחדרו של הפסיכיאטר שהיה כה אהוד עלי זה שנים אחדות. לפתע הוא פנה אלי ואמר בטון ענייני ש"צריך לעשות טיפול". במהלך מספר פגישות נוספות הוא לא הסביר כלל במה מדובר, אלא רק חזר ואמר שהטיפול עלול להיות קשה ומכאיב. ואז, בפגישה מסוימת, הוא שאל אותי שתי שאלות, שאז לא הבנתי כלל וכלל את משמעותן הקרדינלית. היום אני מבין עד כמה הן היו גורליות להמשך חיי. השאלה הראשונה הייתה: "האם תהיה מוכן להיות מטופל גם על ידי אנשים מחוץ לחדר הטיפול הזה?" והשאלה השנייה הייתה: "אם יתרחש משבר בין אישתך ובינך, האם היא תלך אחריך?" ואני - מפני שכל כך האמנתי בו ורציתי בהמשך מסכת היחסים המיוחדת שנרקמה ביני לבינו, עניתי בחיוב לשתי השאלות גם יחד. למעשה, אין בכך שום פלא, הייתי כסומא בארובה... (1) שני סוגי-על של טיפול בנפש סוג 1 - טיפול על פני השטח ב"תוצאה" שהיא המחלה. סוג 2 - טיפול מעמיק ובלתי הפיך ב"סיבה" שהיא עיכוב בהתפתחות האישיות. ברור שהטיפול מסוג 1 אינו פותר שום בעיה מהותית, אלא רק "מגרש" את הסימפטומים (סימני המחלה). ואילו הטיפול מסוג 2 עשוי לשנות באופן רדיקאלי ובלתי הפיך את מצבו של החולה. ש - כיצד דברים אלה באים לידי ביטוי בתחום בריאות הנפש? ת - מחלת הנפש פורצת כאשר המערך הנפשי הכולל של החולה (אישיות), לפני פרוץ המחלה, אינו בשל/ בוגר דיו, מבחינה התפתחותית, לעמוד בלחצי המציאות (טריגרים). אז מתרחשת קריסה אשר ביטוייה החיצוניים הם סימני המחלה (סימפטומים). מן הסתם, קיימת גם אפשרות כלשהי להתפתחות המחלה בקרב אנשים שאישיותם לפני המשבר הייתה בשלה/ בוגרת, אך עמדו בלחצים חזקים מאוד (יחסית לנורמה). כגון: בשואה, בתנאי שבי, אסונות וכו'... הטיפול המבקש ל"גרש" את סימני החולי ולהביא את החולה להפוגה (רמיסיה), הוא הטיפול מסוג 1. ואילו הטיפול המבקש לשנות באופן מהותי את מצבה ההתפתחותי של האישיות הוא הטיפול מסוג 2. כי ברור לחלוטין שאם האישיות תתחזק, קרי "תתבגר", היא תוכל לעמוד בלחצים חזקים יותר במציאות. ש - מהו ההבדל המהותי בין שני סוגי הטיפולים, מבחינת אופן הטיפול? ת - בעוד שבטיפול מסוג 1 מטפלים בדרך כלל על ידי תרופות פסיכיאטריות שונות, הרי שבטיפול מסוג 2 - תרופות לא תצלחנה, כי עדיין לא נמצאו תרופות אשר תוכלנה לשנות את האישיות. אין פלא בכך מאחר שהאחרונה היא הקומפלקס האדיר של כל המחשבות והרגשות הקיימים במוחנו - המבוטאים כלפי חוץ בדרך של התנהגות (לא לחינם נקראו אוסף המקצועות המטפלים בנפש האדם "מדעי-ההתנהגות"). ש - אם כך, כיצד מטפלים באישיות בטיפול מסוג 2? ת - על מנת להבין כיצד אפשר ל"חזק" את האישיות יש צורך בידע מוקדם, הקשור לשלבי ההתפתחות הנורמטיביים של המין האנושי. כל שלב בהתפתחות הוא, למעשה, טווח של שנים אשר מאופיין בטווח מסוים של התנהגויות. למשל, ברור שאפיוני "גיל ההתבגרות" מופיעים, בדרך כלל, בין הגילאים 12-18. מי שבגילאים אלו לא התנהג על פי טווח האפיונים התרבותיים המקובלים בחברה בה הוא מצוי וגדל - יאובחן מאוחר יותר כמי שאישיותו לא עברה את "גיל ההתבגרות", קרי לא התחזקה ואינה מאופיינת במערך אישיותי בוגר. למעשה, מבחינות רבות הוא נשאר תקוע כ"ילד" - מבחינה רגשית (קרי, ב"גיל החביון" - התואם גילאים: 6-12). דרך אגב, בעמוד 7 של ספר הלימוד "פסיכיאטריה" מאת ד"ר שינפלד בהוצאת "אקדמון", מופיע משל יפה להפליא מאת זיגמונד פרויד בכבודו ובעצמו. הוא ממשיל את הניסיון לעבור משלב התפתחותי אחד למשנהו, לניסיונות המעבר/ הכיבוש של צבא משטחים שכבר כבושים על ידיו לשטחי ארץ שכבש לא מכבר. אם נחזור לעניין ההתפתחות המעוכבת, קרי, מצב בו החולה לא התבגר אלא נשאר, מבחינה רגשית, בשלב התפתחותי נמוך יותר, לדוגמה בשלב החביון, הרי ברור שיש להעביר אותו "גיל התבגרות" במטרה להפוך אותו לאדם מבוגר יותר - עצמאי יותר ופחות תלותי, אסרטיבי יותר, נאיבי פחות, כלומר בעצם: עמיד יותר מול לחצי הקיום וכו'... כמובן שיש לבצע טיפול שכזה בזהירות מרובה תוך כדי הערכה מדויקת ודינמית של כל הפרמטרים ובייחוד של הכוחות, כמו גם של החולשות באישיותו של החולה. אבל, בניגוד לתחילת "גיל ההתבגרות" (גילאים 12-13 בערך) אין בגופו של החולה, המבוגר כרונולוגית, הורמונים אשר מטרתם לגרום לו "סערה רגשית" החייבת ללוות את מהלך "גיל ההתבגרות" התקין. כלומר, הטיפול מסוג 2, חייב ראשית לכל, לגרום למטופל "סערה רגשית" המקבילה לגיל ההתבגרות המקורי. פירושו בעצם, לגרום לו לחוות: לחצים, מתחים, בעיות ותקלות לרוב. רק שבעניין זה המטפל חייב להיות מאוד זהיר - כי אם המטופל יחוש שהמטפל הוא זה שעומד מאחורי ההתרחשויות ה"בעיותית" בחייו, מן הסתם, יפתח כעס רב כלפי המטפל... והדבר עלול להגיע עד אלימות ממש... (הרצח המרובע בקופ"ח קריית יובל בירושלים, אשר נסקר על ידי התוכנית "עובדה" לפני כשלוש שנים). ובכלל, האם מישהו בעולמנו התבגר כתוצאה מהנאות/ חוויות נעימות?! לא ולא, ההתבגרות יכולה להתרחש אך ורק דרך התנסות במצבי מצוקה, סבל וכאב, כי רק הם יכולים להיות מלווים בהתמודדות - שהיא עצמה מסייעת לנו "לגדול". (2) מניסיוני ומניסיון אחרים ניסיוני האישי הוא קשה וכואב עד מאוד. כתוצאה מאותה הסכמה רופפת שלא תועדה בכתב, הוכנסתי לטיפול מכאיב, ממושך ומסוכן שנועד לבגר אותי. נגרמו לי נזקים רבים ובלתי הפיכים נוסף לסבל העמוק והממושך ולסיכונים העצומים שהוכנסתי אליהם בלי שיידעו אותי כלל. בשנתיים האחרונות, אחרי שלמדתי את הנושא, גם תיאורטית, הגעתי למצב בו הייתי מסוגל לזהות את הטכניקות הטיפוליות בקרב עשרות מטופלים שפתחו בפני את עולמם המיוסר. מצאתי, שכמוני, גם רבים מאוד מהם התגרשו כתוצאה מהתערבויות טיפוליות... גם להם נשלל רשיון הנהיגה באופן בוטה וחד צדדי... (ללא שום סיבה סבירה ו/או נראית לעין. בנימוק לפסילה כתובות ביובש שלוש מלים: "אי התאמת אישיות" - איך אפשר להתגונן מפני האשמה גורפת שכזו ע"פ חוקי מדינת ישראל?). כמוני, גם חלקם הגדול אושפז בתקופת הטיפול במחלקות הסגורות ו/או הפתוחות ו/או במעונות היום... בקיצור, כמוני, כולם היו בני אדם מוכי גורל, שלא הצליחו "לעבור בשלום" את השלב החמישי על פי התיאוריה הפסיכולוגית המקובלת על כל הזרמים: שלב ההתבגרות! וכמוני הוכנסו, באופן מלאכותי ובכוח רב לשלב ההתבגרות באמצעות טיפול פולשני, שמטרתו לבצע שינויים בלתי הפיכים באישיותם. כלומר להופכם, או לפחות לקרבם ככל שניתן, להיות בוגרים מבחינת ההגדרות הפסיכולוגיות. הפעילות הטיפולית כלפי ניסתה בכל מאודה להישאר נסתרת. בשנה הראשונה והשניה לטיפול לא ידעתי מימיני ומשמאלי. לאחר מכן התחילו לעלות בי חשדות כבדים לגבי ה"מקריות" הבלתי סבירה של ההתרחשויות שמסביב לחיי. בהדרגה, התחלתי להבין שמנסים לבדוק את תגובותיי בד בבד עם העמדת "מבחנים/ מכשולים" שונים בפני. בשנים 97' - 95' אירעו בחיי מספר אירועים משמעותיים אשר רק לאחר זמן הבנתי שמקורם המוחלט היה, באופן ישיר או עקיף, בטיפול ההתפתחותי שהעבירו אותי מבלי לקבל ממני הסכמה הוגנת בכתב. ב- 95' זרקו אותי מלימודי השנה השנייה בבית הספר לעבודה סוציאלית למרות יכולתי הרבה והמוכחת. לימודים - שאת קבלתי אליהם הסדיר הרופא הפסיכיאטר שהייתי בטיפולו הצמוד ואשר היו רצופי מהמורות שנטמנו מראש על ידי המדריכים המעשיים שם. ועדת האתיקה אשר את עזרתה ביקשתי ניסתה לשים אותי ללעג, כי לא הייתה מסוגלת להפריך ביושר את טענותיי וגם ביקשה להוסיף לי כאב (טיפולי!) על כאביי. ב- 96' הפר הרופא הפסיכיאטר דלעיל את הסודיות הרפואית הקדושה של הטיפול. אינפורמציה רגישה מאוד מחדר הטיפול, שהייתה ידועה רק לי ולמטפל, הודלפה והגיעה (בדרך מתוחכמת הידועה לי כיום) לאשתי. למטפל היה ידוע שאני מצוי, בין היתר, במשבר גיל הארבעים המפורסם, הן הוא גרם למצב זה... מבחינה טיפולית פעולה זו נעשתה על מנת לגרום לתנודה קונפליקטואלית בזוגיות, על מנת, שבסופו של דבר יווצר שיווי משקל מחודש במערכת הזוגית. למעשה, התערבות טיפולית זו, הביאה ישירות לגירושין! ב- שלהי 96' נאלצתי להתפטר ממשרה בתחום המחשבים, אשר בה הייתי מועסק משנת 84'. הפיטורין נגרמו מפאת יחסי אנוש קשים ומרים, ש"פתאום" אחרי 12 שנות עבודה צצו ועלו בעוצמה רבה. אכן, הלחץ הטיפולי הממושך עשה את שלו... רק חבל שאת תוקפנותי לא הוצאתי על המטפל הנכבד אלא על הצוות שעבדתי אתו שנים רבות כל כך... ב- 97' שללו לי את רשיון הנהיגה. הנימוק היה (כמו אצל רבים וטובים) בן שלוש מלים: "אי התאמת אישיות". אחרי שנת שלילה לא החזירו את הרשיון. רק עורך דין הראה להם שאני אסרטיבי, ומשעמדתי ב"טסט" הזה החזירו את רשיוני. כל האירועים החריגים הנ"ל, אשר במינון כזה ובעוצמה שכזו לא ידעתי מעולם, לוו במאות "התערבויות" - פעולות חווייתיות בעלי אינטרס טיפולי היזומות על ידי המטפל. רק על מנת לדגדג את האוזן והעין, בזמן טיפול הפסיכיאטר שאל אותי ללא כל בושה ו/או סיבה שאני יכולתי להעלות על קצה דעתי: "צביאל, אתה רוצה להיות דומה להיטלר...?" (3) המצב החוקי כיום בסעיף 1 של חוק זכויות החולה מוגדרת מטרת החוק באופן מפורש וברור: "...לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו." בהמשך החוק, סעיף 13 (ב) קובע: "13 (ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לעניין זה, "מידע רפואי"..." אכן סעיף הומני, מתקדם ונאור מאין כמותו! אולם מיד בסעיף 13(ד) ובסעיף 14(א) מתהפך הגלגל ויוצר מצב, הסותר לדעתי, את כוונת המחוקק כפי שהוזכרה לעיל. "13 (ד) על אף הוראות סעיף קטן (ב) רשאי המטפל להימנע ממסירת מידע רפואי מסוים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת האתיקה כי מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל." בסעיף זה, הבעיה הגדולה היא: שהמחוקק לא מציין מהו אותו "מידע רפואי מסוים.. הנוגע למצבו הרפואי" של המטופל, שהמטפל רשאי להימנע מלמסור באמצעות ועדת אתיקה. כאן יכולות לעלות שאלות נכבדות כגון: א. האם יתכן, תיאורטית ו/או מעשית שהוועדה תחליט שכל המידע עלול לגרום נזק חמור למטופל... ואז אין צורך למסור לו מידע כלל, קרי הוא אינו צריך לדעת בכלל שהוא מטופל, ואז "ההסכמה מדעת" שלו תתקיים חוקית בדרך של התנהגות, למשל, בעצם כניסתו לחדר המטפל? ב. מה המצב שנוצר כלפי המטופל, אם הוועדה מחליטה שפירוט הסיכונים הכרוכים בטיפול, [סעיף קטן (3) ב- סעיף 13(ב)] עלול לגרום נזק? האם יתכן שהמטופל "יסכים מדעתו" ויעבור טיפול מסוכן מאוד, בלי להיות מודע לסיכונים העצומים? ג. מה המצב שנוצר כלפי המטופל, כאשר ועדת האתיקה מחליטה להימנע ממסירת מידע רפואי - האם המטופל יידע שוועדת אתיקה החליטה לא למסור לו מידע כלשהו? ד. אם המטפל כלל לא ייוועץ בוועדה אתיקה (כי נגיד שהיא לגמרי לא קיימת באותו מוסד, כבר התברר שהיו דברים מעולם, בתחום האשפוז הכפוי) האם מישהו, מלבד המטפלים, יידע על כך? או שיש כאן מצב ברור של "החתול ששומר על השמנת של עצמו"?! אם החוזה הטיפולי בתחום בריאות הנפש, היה נעשה על פי החוק בכתב, אזי אפשר היה לבדוק, בכל מקרה ומקרה שבו הייתה מתעוררת טענה כלשהי, את חוקיותו של הטיפול. ברם, סעיף 14(א) שולל באופן קטגורי את ההכרח לחתימה בכתב ובכך גם את האפשרות לעקוב בצורה כלשהי אחרי התחייבויות המטפל: "14(א) הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל-פה או בדרך של התנהגות." מבחינה הומנית המסקנות הן פשוטות וקשות: 1. בסעיף 14(א) החוק מורה שאין שום הכרח לקבל את הסכמתם בכתב של המטופלים נפשית. כל זאת בניגוד משווע לכל טיפול פיזי פולשני וחודרני על פי סעיף 14(ב) המפנה לרשימה שבתוספת המופיעה בעמוד האחרון של החוק. 2. סעיף 13 אינו מחייב את ציבור המטפלים לפרט בפני המטופלים את הסיכונים העלולים לנבוע מטיפול שעלול להיות מסוכן, ממושך, ובעל סיכויים רבים להביא גם נזקים בלתי הפיכים נוסף על התועלת שבו (אם בכלל) . 3. סעיף 13(ד) המאפשר לציבור המטפלים להימנע ממסירת אינפורמציה אודות הטיפול למטופל, אינו מחייב את הוועדה למסור למטופל אפילו את המינימום האנושי ביותר: את עצם ההימנעות ממסירת אינפורמציה כלשהי (לטובתו). אך המצב השורר במציאות הוא קשה שבעתיים... (4) המצב השורר במציאות למעשה, בהערכה גסה ביותר, החוק נוגע, במידה זו או אחרת, למיליון איש לערך הנכנסים מדי שנה לטיפולים נפשיים במדינת ישראל. לכל האנשים האלה (ולא רק לאנשים החולים בנפשם) אין למעשה, אפשרות לשקול כראוי ולהחליט אם רצונם לקבל טיפול מסוג כלשהו (בכל דרגת לחץ וסיכון!). על מנת לסבר את האוזן ואולי להביא עד אבסורדום, אביא דוגמה קטנה מן החיים: אדם מן הישוב פונה לרופא הכללי שלו בקופת חולים ומשמיע באוזניו שתי תלונות. האחת, בדבר כאבים עזים בבטן והשנייה, בדבר דכדוך נפשי קשה ומתמשך. הרופא מברר ובודק ומוצא סימנים כלשהם לשתי התלונות. לפיכך, הוא מפנה את הסובל לשני רופאים מקצועיים שונים השוכנים בקופ"ח בקומה שמעליו. אצל הרופא הפנימאי, לפי החוק, אותו אדם הוא "חופשי לחלוטין": יכול הוא להחליט אם ינותח האולקוס שלו אם לאו, שהרי דרושה חתימת ידו ע"פ סעיף 14(ב) ויידוע מפורט וממצה, הכולל תיאור הסיכונים, על פי סעיף 13 לחוק הנדון בזה, והכל בכתב! ואילו בהיכנסו לחדר הפסיכיאטר הוא בבחינת "תינוק בן יומו". כי למעשה, באין שום ערובה לקיומה ולנייטרליותה של ועדת האתיקה, אפשר לטפל בו כל טיפול, שלעתים קרובות הוא כניתוח לכל דבר, כלומר: מסוכן, ממושך, פולשני ובלתי הפיך במעמקי נפשו ואישיותו... והרי מספר שאלות מטרידות לגבי המציאות השוררת כיום בתחום בריאות הנפש: * איך ידע האזרח החולה אם אכן ישבה ועדת אתיקה והחליטה למנוע ממנו מידע? * כיוון שהחוזה הטיפולי בתחום בריאות הנפש, על פי סעיף 14(א) אינו מחייב הסכמה בכתב - מי אמר שוועדות אתיקה שכאלה אכן יושבות, מחליטות ומתעדות את החלטותיהן? כאשר המציאות בשטח כלל אינה מחייבת "טרחה רבה שכזו"?! * איך אפשר למנוע מצב (שלדעתי, אינו הומני) בו מטפל יחליט על דעת עצמו להימנע ממסירת מידע חיוני למטופל ויקבל את הסכמתו מדעת "בדרך של התנהגות"?! כאן, כל העת יש לזכור היטב: השאלה העומדת על הפרק אינה הכוונות הטובות של המערך הטיפולי (כולנו יודעים עד כמה ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של ישויות שהיו בעלות כוונות טובות לעילא ולעילא...) גם לא הטובה שעשויה לצמוח למטופלים מהטיפולים הנוראיים האלה, ואפילו לא המחיר האדיר שעלול המטופל לשלם במקרים רבים... כי גם בניתוחים פיזיים לפעמים הנזקים עלולים להיות עצומים עד טוטליים ואיש לא יבוא בטענות כאשר מנותח מת על שולחן הניתוחים, כל עוד המנותח חתם מרצונו החופשי על הסכמה בכתב הנדרשת ע"פ סעיף 14(ב) ונכתבה כדין על פי סעיף 13. אלא השאלה הקובעת לגבי זכויות האדם היא שאלת הבחירה החופשית. כי לפי סעיפים 13 ו- 14(א) ישנה אפשרות ברורה לחלוטין לפגוע בכבודו ולחדור לפרטיותו של המטופל, באופן בוטה ביותר, מבלי שהוא נתן כל הסכמה למכלול הצעדים הדרסטיים, המסיביים והממושכים הננקטים מולו - אפילו אם הם לטובתו כליל! האם מישהו היה מסכים ומקבל בדיעבד, פריצה, מתוך כוונות טובות, שמישהו פרץ לביתו על מנת לסדרו ולנקותו, בנימוק (הקלוש!) שהוא עצמו התלונן, בהזדמנות כלשהי, שאי הסדר בדירתו הוא בלתי נסבל?! לפי עניות דעתי וגם על פי דעתם של כל פגועי הנפש ששאלתי לדעתם, "זכויותיהם כבני אדם" עומדות במקום גבוה יותר בסדר העדיפויות מ"הצורך לטפל בהם", כל עוד אין הם במצב חירום!! וטיפולים אלה אינם באים לפתור בעיות חירום... כי עבור האחרונות קיים "חוק טיפול בחולי נפש" על כל סמכויות האשפוז הכפוי שהוא מעניק לפסיכיאטרים... (5) טיעונים אפשריים ודחייתם (א) "המטופלים אינם כשירים לקבל החלטה בדבר טיפולים כגון אלו." אשר לכשירות הרפואית: אם מדובר בקבוצת החולים הפסיכוטיים (מנותקי מציאות באופן משמעותי) והמסוכנים לעצמם ו/או לזולתם, הרי ברור שניתן לאשפזם אשפוז כפוי על פי החוק ושם לטפל בהם כל טיפול לו הם זקוקים... אם המטופל סובל מסימפטומים הפיכים ואינו מסוגל להחליט, אפשר לטפל בו תרופתית עד שיגיע לרמיסיה (הפוגה מסימני המחלה) ואז יוכל להחליט בכתב על הטיפול המוצע לו. אם הפציינט אינו מסוגל באופן קבוע לקבל החלטות, הרי יש לפנות לאפוטרופוס שלו (אם אין לו כזה, אזי יש למנות לו). אבל, אני ורבים מאוד כמוני (שהתוודעתי אישית לכאבם) שייכים לקבוצה אחרת: אנו היינו מלכתחילה במצב של רמיסיה והועברנו טיפול ממושך, מסוכן וכואב בקליניקה, מבלי לקבל את הסכמתנו ו/או בלי להעמיד אותנו על חומרת הסיכונים העצומים הכרוכים בו (שאין ויכוח כי גם שכר רב עשוי להיות בצדם). אשר לכשירות האנושית: מישהו לא ישר עלול לטעון שאנשים בעלי הפרעות אישיות ו/או פגועי-נפש, אינם זכאים ו/או יכולים להחליט החלטות כבדות משקל מהסוג הדרוש על מנת לקבל טיפולים כגון אלה. אין אמת בדבר! כי למרות בעיותיהם הקשות כמעט תמיד חיים הם באיזון עם סביבתם ולפעמים אף במודוס ויוונדי משביע רצון. לכן, במציאות תדיר מאוד שברשותם של אנשים אלו יהיה רשיון נהיגה למשל... וברור שזכותם על פי החוק להביא ילדים לעולם (היש אחריות גדולה מזו בעולמנו?) וגם החוק מתיר להם לחתום על כל חוזה וחייבים הם לעמוד בתנאיו... ואם חס וחלילה יעברו על החוק (ברמיסיה!) ויתפסו, מיד יועמדו לדין כמי שהוא בר-שיפוט ובר-עונשין, כי רואים בהם אנשים המבחינים בין טוב ורע, וכמי שאכן אחראיים למעשיהם. וכבר הזכרתי לעיל את זכותם וכשירותם בעיני החוק להחליט לגבי כל ניתוח פיזי - ככל אדם שלא הודבק על גבו פתק סטיגמתי מכוער פרי בורות חברתית איומה. אז מדוע, פתאום, בהגיעם לטיפול בנפש מתייחסים אליהם, כלא מסוגלים לדעת ולהחליט על גורלם ומטפלים בהם כאילו היו ילדים קטנים (שאפילו להם, אנו רוצים ומשתדלים להסביר ולסבר?) ואפרופו יכולתם להבין ולקלוט: אני מסכים שאין שום צורך להסביר למטופלים את פרטי הטיפול ואפילו את מהותו הכללית! גם המנותחים פיזית אינם זקוקים, בדרך-כלל, להסברים מפורטים אודות הניתוח. אך לדעתי, כל מטופל זכאי לדעת לפני שהוא מסכים לטיפול כלשהו, את מהות הסיכונים השונים ואת הסיכויים הסטטיסטיים להתרחשותם. לדוגמה: אם ידוע למטפלים, מתוך ניסיון (סטטיסטיקה) שבטיפול התפתחותי מסוים מדרגה מסוימת, יש סיכון בן כ- 0.01% לניסיונות רצח (שכמה מהם, שהגיעו לכותרות, ידועים לי ומתועדים בכל אמצעי התקשורת!) ו- 10% של ניסיונות התאבדות ו- 25% של גירושין ו- 50% של מקרי גלישה לפסיכוזה ואשפוז וכו', אזי חובת המטפל על-פי החוק ההומני, תהיה לידע את המטופל לפני הסכמתו לטיפול, אחרת הטיפול אינו מוסרי ואולי אף מסוכן עוד יותר לכל הצדדים והסובבים. (ב) "עצם הכניסה לחדר המטפל מהווה הסכמה מדעת לכל טיפול נפשי שהמטפל מוצא לנכון להעניק". ראשית, האדם שנכנס לטיפול, כמעט תמיד קובל אודות עניין ספציפי וקונקרטי. לא יתכן מבחינה מוסרית, לאפשר לטפל בו באופן רחב וכולל בלי שיידע ויסכים. שנית, כניסתו לחדר לא יכולה להוות הסכמה מדעת כאשר למעשה הוא אינו יודע דבר וחצי דבר אודות הטיפול שהמטפל מייעד לו, ויתכן מאוד שלא יסכים כלל אם ידע ויבין במה דברים אמורים! למה הדבר דומה: לאדם שנכנס לסופרמרקט על מנת לקנות חפיסת סיגריות ומחייבים את כרטיס האשראי שלו, מבלי שיידע, בסכום אסטרונומי כאילו רכש את כל מוצרי החנות... (ג) "המטפל אמור למסור מידע רק על פי דרישותיו המפורשות של המטופל" החוק קובע בפירוש שחובת הידוע היא על המטפל ואך ורק עליו. והיה וועדת אתיקה תחליט על מסירת מידע מסוים אז אפילו אם המטפל אינו מעוניין הוא יהיה חייב למסור את המידע על פי החוק. ואם הועדה הזו מחליטה שלא למסור מידע מסוים אז אסןר למטפל למסור מידע זה אפילו אם נמטופל "מנדנד לו" השכם והערב. (ד) "הפירוש של 'ההסכמה מדעת... בדרך של התנהגות' בסעיף 14(א) אינה כפי שמפורש במאמר זה". שלוש המלים: "בדרך של התנהגות" אינן מפורשות בחוק כלל. ברם, כיוון שציבור המטפלים נחשב לבקי ומומחה ב"מדעי ההתנהגות" - חזקה על ציבור זה שהוא זה אשר יוכל לתת לחוק כל פירוש וכל העם יהיה כפוי לענות אמן! ומה יותר קל, פשוט וגאוני מלפרש שעצם כניסת המטופל לחדר המטפל (פעם, פעמיים או שלוש...) הינה הוכחה התנהגותית להסכמתו המוחלטת, לכל טיפול, יהא מירא, מכאיב ומסוכן ככל שיהא?! (ה) "טובת המטופל" חשובה וקודמת, בסדר העדיפויות והשיקולים, ל"זכויות האדם הבסיסיות שלו". זו טענה מסוכנת ביותר. היא מאפשרת "תקיפה פסיכיאטרית" ללא גבולות. אבל, אם אכן מדינת ישראל אימצה גישה שכזו כלפי המטופלים נפשית, אזי ראוי ליידע את הצבור בדבר הסיכונים העצומים שחלים אוטומטית על כל מי שכף רגלו דורכת בתמימות בחדר המטפל. (ו) "אם המטופלים יקבלו הסבר, רבים מהם יסרבו לחתום". טענה הזו אינה רלוונטית. שאיפתם הנעלה של המטפלים לטפל ב"כל מי שנופל לידיהם" אינה קשורה לזכויות האדם הלגיטימיות של המטופלים. עוצמה מוסרית של ישות כשלהי לאו דווקא נמדדת בקום ועשה, אלא פעמים רבות בשב ואל תעשה! (ז) אי אפשר להסביר למטופלים את גודל הטובה שעשויה לבוא עליהם כתוצאה מהטיפול כיוון שמעולם הם לא חוו חיים באיכות של בגרות ובשלות. אילו ידעו מה עומד על כף המאזניים היו מסכימים. גם טענה זו אינה רלוונטית. הקשיים הטכניים של המטפלים אינם קשורים לזכויותיהם הלגיטימיות של המטופלים כבני אדם המקבלים טיפול רפואי. (ח) אם המטופל יידע שהמטפל מכניס אותו למצבים מאוד קשים וכואבים, במסגרת הטיפול, המטפל עלול להימצא בסכנה גדולה של אלימות כלשהי מצד המטופל. התשובה כנ"ל בסעיף הקטן הקודם. (6) החוק מול המוסר ומול עצמו (א) החוק סותר כל תפיסה מוסרית הרואה את בני האדם חופשיים ושוויוניים. לא סביר לחלוטין שגורמים רבי השפעה ועוצמה יתערבו וישנו באופן דרסטי את גורל חייו של מאן-דהוא - שינויים שעלולים במידה רבה להיות רוויי סבל ומסוכנים ביותר - בלי שהסכמתו הושגה בהגינות ויושר. כל טיפול שכזה הניתן ללא יידוע של הסיכונים הינו בבחינת "תקיפה פסיכיאטרית" בוטה שיש לעוקרה מן השורש. כל אדם שתקפו אותו באופן זה חייב להתגונן ולשמור על שפיותו ועל חייו בכל דרך, מפני שמדובר בפירוש ב"הגנה עצמית" במצב ברור של "פיקוח נפש". כי לעניות דעתי, בסדר העדיפויות האנושי: "זכויות האדם וחירותו" חייבות לעמוד במקום גבוה יותר מ"טובת המטופל"- כפי שהמטפלים רואים ומבינים אותה (אלא אם מדובר במקרה חירום אמיתיים). (ב) כבר הוזכר שהחוק מתנגש עם עצמו. מפני שלא קשה לראות כי סעיף 13(ד) סותר לחלוטין את כוונת החוק המנוסחת היטב בסעיף 1. אי אפשר לשמור על כבודו ופרטיותו של המטופל, כאשר אתה מתיר במפורש לטפל בו באופן אינטנסיבי, פולשני וחודרני, בלי שהוא, לפחות, יודע מהם הסיכונים הכרוכים בטיפול מעין זה! (ג) החוק סותר את רוחו האמיתית של חוק אחר: "חוק זכויות האדם וחירותו". (ד) החוק נוגד את מגילת זכויות האדם של האו"ם, במיוחד את סעיף י"ב אשר קובע כי אין לחדור לפרטיותו של אדם ללא הסכמתו. השכל הישר אומר, שקבלת הסכמה שכזו, תוך הסתרת מידע החיוני לשיקול דעת מצד המטופל בנדון, הינה לא מוסרית ולפיכך מבטלת אוטומטית את ה"הסכמה מדעת". (7) מה אני מציע לעשות וכיצד? יש לפעול מיד לשינוי החוק - לבטל את האפליה בין חולים פיזיים לחולים נפשיים, כך שגם כל המטופלים נפשית יוכלו להחליט בכתב, אם ברצונם לקבל טיפול, מסוג זה או אחר, כפוף לתנאי היידוע של החוק המפורטים היטב בסעיף 13. ובכל מקרה, תוך חיוב קטגורי, לפרט בפני המטופל את הסיכונים הכרוכים בטיפול. כלומר, בשפתי הלא מקצועית, התיקונים הדרושים בחוק יהיו כדלקמן: א. לתוספת החוק המוזכרת בסעיף 14(ב) ומפורטת בסוף החוק, יש להוסיף סעיף שביעי בנוסח מעין זה: "7. ניתוחים בתחום בריאות הנפש." הוספה זו תגרום לכך שטיפולים "כבדים" בתחום בריאות הנפש יחויבו בחתימה בכתב של המטופל, כמו בכירורגיה למשל. ב. להוסיף לסעיף 13 סעיף קטן נוסף: "13(ה) בכל מקרה, ללא יוצא מן הכלל, תימסר למטופל, בכתב, הסטטיסטיקה של הסיכונים הכרוכים בטיפולים מעין אלו." ג. להוסיף בסופו של סעיף 13(ד) את המשפט הבא: "במידה וועדת האתיקה מאשרת את הימנעות המטפל ממסירת מידע - חובת המטפל להודיע למטופל בכתב שלטובת הטיפול בו ובאישור ועדת האתיקה הוא אינו מוסר לו את כל המידע בנושא הטיפול."

מאמר 7 העבריינים פעם, כשהייתי קטן, הייתי פטריוט אמיתי. ככה חינכו אותי. המדינה נראתה בעיניי מתוקנת. החוקים נראו לי שרירים ותקפים. אבל מה לעשות, אם רוצים ואם לאו, מתבגרים. יוצאים מ"גן העדן" של הילדות ואז מתחילים לראות את המציאות. למשל, בואו ניקח לדוגמה, את החוק ההומאני (אך הרחוק משלמות) הלא הוא "חוק זכויות החולה". שם (בסעיף 13 אם זה מעניין מישהו), כתוב שחור על גבי החוק שכל המטופל טיפול נפשי (וגם פיזי כמובן), חייב לתת "הסכמה מדעת" לפני שהוא מקבל טיפול. אבל איך יכול מטופל לתת הסכמה למשהו שהוא אינו מכיר ויודע?! החוק "חשב" גם על זה. וכך הסעיף הנ"ל מחייב כל מטפל בתחום בריאות הנפש למסור לכל מטופל פרטים רבים ומגוונים אודות כל טיפול שהוא עומד לבצע בו, אפילו אם המטופל כלל לא שואל ולא מתעניין! למשל, חובת המטפל למסור דיאגנוזה (אבחנה), פרוגנוזה (סיכויי החלמה), הליך, מהות, מטרה, סיכויים, סיכונים, אפשרות לטיפולים חלופיים ועוד כהנה וכהנה. האם הכרתם פסיכיאטר, פסיכולוג קליני או עובד סוציאלי קליני, אשר נתן לכם או לחברכם את המידע הזה על פי החוק המפורש משנת 1996??? אם כן, אנא מהרו ומסרו לי את פרטיו - כך שגם אני ארוץ להיות מטופל אצל אותו צדיק המקיים את החוק כהלכתו, ואודה לכם במאוד מאוד... אמנם, מי שבקיא ברזי החוק יוכל אולי לנסות ולטעון טיעון נגדי. יוכל הוא לצטט לי את הסיפא של אותו סעיף 13, אשר בו נאמר שמטפל רשאי לא למסור את מידע למטופל אם הדבר עלול לסכן את בריאותו הנפשית או הפיזית. ברם, במקרה שכזה חייב הוא לפנות ל"וועדת אתיקה" אשר תאשר לו צעד שכזה. יתירה מזו, לאחר בירור עם עו"ד שרונה צירין מהמחלקה לפסיכיאטריה משפטית במשרד הבריאות, התברר לי: א. שוועדת האתיקה חייבת להזמין את המטופל ב. שהפנייה לוועדות האתיקה אינה צעד שכיח במקומותינו ועתה קוראים יקרים, מן הסתם, זה הזמן להסיק מסקנות אודות האופן בו המטפלים הנחמדים שלכם מקיימים את חוקיה המפורשים של מדינתנו הנאורה: הנחה ראשונה: כל פסיכותרפיסט מטפל בעשרות אנשים, לפחות הנחה שנייה: לכל פסיכותרפיסט יש לפחות מטופל אחד, לו הוא חייב את המידע על פי החוק. הנחה שלישית: בכל מדינת ישראל אין פסיכותרפיסט אשר מוסר את המידע במלואו, כפי שמחייב החוק. מסקנה בלתי נמנעת: כל המטפלים הפסיכותרפיסטים - בעלי החיוך המצודד, האמפתיה והכוונות הטובות לעילה ולעילה - הם עבריינים!

מאמר 8 הפרעה נפשית וטיפולים במשלים מוקדש בתקווה ואהבה לשוכני המחלקות הסגורות באשר הם משל המגדל, משל השולחן, משל הלב, משלי הקוקוס ובגדי המלך הבלתי נראים, משלי רץ המרתון והאיש החזק בעולם, משל ארבע התאומות, משל האנרגיה וזעמו של הבורדר-ליין, משל ריקוע הברזל, משל החתול הקטן ששרט, משל הקוסם שהתחזה לאימא, משל השכבה השלישית, משל היחס לילדים, משל חוק זכויות העציר, משל חוק זכויות העציר (המשך), משל הציפור וגוזליה, משל הלוליין - גן העדן והגיהינום, משל החתוליים, משל פגוע הרגל, משל מעשה אבא באמא, משל הורדים מאת פאטריציה דיגיין משל הסולם, משל הסולם - חלק 2, משל הפיתוי, משל גניבת האש, משל העיוור והפיסח, משל הפאזל, משל הרופא המרדים ללא אזהרה, משל האיכר וזחלי הנחש, משל הסיבות האמיתיות למחלות, משל הנישואים הכפויים משל המגדל היו חכמים שאמרו שהאדם דומה למגדל בן שמונה קומות והיו שאמרו שדומה הוא למגדל בן חמש קומות. בכל אופן, על חמש קומותיו הראשונות אין מחלוקת. כאשר בונים את הקומה הראשונה, ברור, שמספר פועלים וכלי עבודה משתתפים במלאכת הבנייה. כאשר מסתיימת בנייתה של קומה זו, עוברים הפועלים וכל כלי הבנייה וכל החומרים שנשארו לקומה השניה. כך גם בתום בניית הקומה השנייה, השלישית, הרביעית והאחרונה. אך מה יקרה אם אירעה תאונה כלשהי וחלק מהפועלים יצא מכלל פעולה עוד בטרם נסתיימה בניית הקומה הראשונה? מה יקרה אם חלק מכלי העבודה והחומרים לא יגיע לקומה השנייה... ועוד פחות יגיע לקומה השלישית... ועוד פחות ופחות יגיע לרביעית... אז אולי יתכן שהקומה החמישית (הקשה לבנייה מכל האחרות!) כלל לא תבנה... ואז המגדל האנושי הזה, לא יוכל לעמוד כראוי... ואז בתנאי לחץ סביבתי מסוימים, הוא פשוט יקרוס תחתיו. אז, מתוך הריסותיו, אי אפשר לבנותו מחדש. צריך לחזקו אט אט ורק בבוא המועד המתאים, אפשר ל"בצע בו ניתוח מעמיק">- להגיע לקומה הראשונה, ממנה החלו הבעיות, ולבנות אותה מחדש, כך שלא יחסרו פועלים, כלי עבודה וחומרים. כך שהמגדל האנושי הזה יבנה עד לסוף הקומה החמישית (זו הקשה במיוחד לבנייה!). ************************************************************ משל השולחן הקדמה משל השולחן הוא מעין המשך למשל המגדל. כאמור, לא נשלמה מלאכת בניית המגדל (שהיא, התפתחותו האישיותית של אותו אדם). כזכור, קומתו החמישית (שלב גיל ההתבגרות) כלל לא באה לידי מימוש (אותו אדם לא עבר את גיל התבגרות על סימניו הבדוקים ועל רווחיו הברוכים ולפיכך אישיותו עלולה להיות בעייתית, מבחינת התמודדותה עם לחצי המציאות). בשלב זה האדם אינו חולה או שבור... הוא אפילו יכול להיראות בריא כמו שור... אבל דומה הוא לשולחן... כזה מן שולחן שאמור לעמוד בעומסים רגילים שבהם מעמידים שולחנות במציאות... אבל, למרות שהוא רק נראה שולחן רגיל, הוא פשוט שונה... כי למעשה, הוא שולחן שאין בו חיזוקים וחישוקים. הוא רהיט שלא הודבק כהלכה, פחות מדי מסמרים. כי כמו המגדל, לא הסתיימה מלאכת הרכבתו. השלב החמישי חסר! זה כלל לא שייך לשאלה אם הוא "טוב" או "רע" מטבעו, אם הוא "רש" או "אמיד", "חתיך" או "מכוער". הוא פשוט לא עבר את כל התהליכים המביאים "שולחנות" למצב בו יוכלו להתמודד עם המשקלות "שהחיים" מניחים עליהם. השאלה אם הוא יקרוס, תלויה בשני גורמים: 1. בעומס; זה שיוצרים החפצים המונחים עליו 2. בכוחותיו - ביכולתו לשאת עומסים בניגוד לשולחנות בני האדם הם יצורים מורכבים ביותר, אך העקרונות הכלליים המנחים הם דומים ופשוטים יחסית, אם כי לעתים אף מלאי סתירות לכאורה. כי יש אנשים כנ"ל שלא נבנה בהם הנדבך החמישי, שחרף זאת עומדים בלחצים עצומים שאפילו חזקים מהם נאנקים תחתם... ויש שיקרסו תחת לחץ שלא נראה קשה וכואב במיוחד... כיצד זה משתלב עם התיאוריה הקטנה שלי? אם נחזור לבחון שולחנות, נוכל להבחין שיש כל מיני סוגים ותתי סוגים. למשל, יש שולחנות, שכתוצאה מאי השלמת שלב היצור החמישי, נקודת התורפה שלהם היא במרכז הלוח שלהם. כלומר, אם יניחו במרכז הלוח משקל רב, השולחן יתמוטט (סימני מחלה!). ויש שולחנות שנקודות התורפה שלהם הן בשוליים. אם יניחו עליהם משקל במרכז הלוח שלהם הם יעמדו בעומס! רק יצירת עומס בשוליים תביא לקריסה... ויש גם שולחנות שכמעט כל לחץ ימוטט אותם כליל. בקיצור, כל האפשרויות פתוחות... שמתי לב, שאני כותב לכם רק אודות עניינים, שאינם משמחים במיוחד: לחצים, נקודות תורפה, קריסות ושאר ירקות ממינים אלו. האם אין שום קרן אור בקיומם של ה"שולחנות"? יש ויש, אלו הם ה"כוחות" העומדים לרשותם. האחרונים, לדעתי נחלקים לשתי מחלקות עיקריות: כוחות טבלת השולחן * (סוג העץ, עוביו, וכו'), והכוחות עליהם נשען הלוח - ארבעת רגליו המחזיקות אותו למען לא יישמט וייפול. בין האחרונים אפשר למצוא "רגליים" כגון: "משפחה", "תעסוקה", "חברה" ולמטופלים גם "רגל" מיוחדת, משענת ה"טיפול". אחת השאלות שמעניינת אותי בנושא זה היא: האם ישנן מקבילות פיזיות הדומות בתהליך התפתחותן הרב שלבית לתהליכים המתרחשים בתחום חולי הנפש? על כך בדיוק ייסוב המשל הבא "משל הלב". ************************************************************ משל הלב עולל אחד נולד עם מום זעיר בלבו. מהות הפגם הייתה בעצם נקב זעיר באחד מחלקי הלב. התינוק היה קטן קטן, וכך גם הנקב היה קטן עד מאוד. בשלב הינקות והילדות המום כלל לא היה מורגש ואיש לא היה יכול לראות את השפעותיו על הילד. אך התינוק המתוק שלנו, הלך והתפתח הלך וגדל... וכך גם הנקב הזעיר בלבו, הלך והתרחב... וכאשר הילד הגיע לגיל ההתבגרות הנקב הזה כבר היה ממש חור! והבחור שלנו עדיין לא היה חולה או ממש מוגבל, רק כושרו הגופני היה ירוד במעט משל חבריו. בשלב זה, אם היה נבדק על ידי אנשי מקצוע מומחים היו מוצאים שהוא מועד לפורענות... ואז, הגיע זמנו של הבחור להתגייס. הגיע היום המר והנמהר בו, במסגרת אימוניו הצבאיים, הבחור אולץ לעמוד בעומס גופני רב ביותר. העומס על לבו המועד לפורענות היה גדול מנשוא והוא חישב להישבר לרסיסים. ואכן, הוא קרס בבת אחת. הוא אושפז, טופל, ואובחן כחולה לב על כל מה שמשתמע מכך. "המום הזעיר" בינקות, אינו אלא "התאונה" בקומה הראשונה של המגדל. כמו הקיבעון הנפשי - הפיקסציה האיומה והנסתרת. "החור הגדול" בגיל ההתבגרות, הוא כחסרון הקומה החמישית במגדל. כהפרעת האישיות, שבשלב זה, עדיין אינה באה לידי ביטוי דומיננטי בשטח. "קריסת הלב" בצבא, דומה לקריסת השולחן תחת לחץ. זו קריסה נפשית ראשונה העלולה להיות החוליה הראשונה במחלת נפש. ************************************************************ משלי הקוקוס ובגדי המלך הבלתי נראים כמו שיש להבדיל בין טיפול בסימני המחלה של התקף לב, לבין ניתוח לב שמביא לשינוי בסיסי במצבו של חולה הלב ; כך יש להבדיל בין טיפול שטחי, יחסית, בסימני ההתקף הנפשי לבין הטיפול העמוק באישיות. היה ונפל לידינו אגוז קוקוס, סביר שנבקש להגיע לפנימיותו על מנת להנות מחלקו הלבן, הרך והטעים. ברם, קליפה חומה, מחוספסת וקשה מפרידה בינינו לבין משאת נפשנו העריבה לחך. גם הטיפול באישיות הוא כניסיון לחדור אגוז הקשה מאוד לפיצוח. כי האישיות של כולנו היא כמעט כמו הD.N.A- של גופנו - קשיחה, קשה לגישה, ובייחוד קשה לשינוי. אנדרסן ; הסופר המפורסם, המשיל לנו את המשל הנפלא אודות "בגדי המלך החדשים". בארץ ההיא המלך הסתובב עירום וכולם, מלבד הילד הקטן, האמינו שהוא לבוש בגדים שאינם נראים ל"טפשים". הטיפול הפסיכולוגי נראה לרבים מאוד כלבוש בבגדים פשוטים ; בסך הכל "שיחות" ותו לא. האם פעם חשבתם שרק בעזרת "שיחות" ; אינטנסיביות ועמוקות ככל שתהיינה ; כלל אי אפשר לטפל בנפש האדם? שהשיחה הכי עמוקה והכי רצינית אינה יכולה לשנות באופן מהותי את האישיות? שהגדרתה הרחבה היא: אישיות = סך כל הרגשות + סך כל המחשבות + סך כל ההתנהגות הקבועה. אז מה כן יכול לשנות את האישיות? רק חוויות! או ליתר דיוק: חוויות מתקנות! שהרי החוויות נוגעות ב"התנהגות". האם לחינם אוסף המדעים שסביב נפש האדם מכונה "מדעי ההתנהגות"? וגם שיחות יכולות לתרום לשינוי באישיות ; בתנאי שהן עצמן מהוות חוויה! ואם מישהו מספר לכם אחרת, אז תפעילו קצת היגיון... אגוז הקוקוס דומה לאישיות בכך, שכדי להגיע לחלקיו הרכים שהם משאת נפשנו הגסטרונומית, אנו מוכרחים לפצח אותו בעזרת מכשירים ותוך הפעלת כוח רב. גם על מנת לטפל באישיות המטפלים אנוסים לפצח את ההגנות של המטופל, כלומר בלשון המעטה, לערער לא מעט את בטחונו העצמי... ראיתי (וגם חוויתי על בשרי האישי) הרבה אנשים שנבהלו כהוגן מפני שכאילו שנכנסו לפרנויה... הם היו צריכים להיבהל, אבל לא מפני שנגעו כהוא זה בפרנויה... אלא מכך ש"טירונות גולני" היא פראיירית ליד טיפול בהפרעת אישיות! כי אם מישהו יעשה לחולה נפש משהו מוזר, מאחורי הגב - מבלי שהוא ידע ; האם יוכל חולה הנפש להתלונן בפני מישהו אודות הדבר המוזר שקרה לו??? הרי הוא יפחד שיגידו שהוא "פרנואיד"!!! לכן חולי הנפש ואפילו ה"בריאים" (בעלי הפרעת אישיות) לא יכולים להתגונן מפני "התערבות" (פעולה טיפולית, בשפת הפסיכולוגיה) שכזו. אגב, באופן הביצוע של ההתערבויות אגע במשל הבא שאפרסם: "משל רץ המרתון". המטפלים מצידם לא מעוניינים לקחת אחריות על מצבים אלו. גם כי הם אינם מעוניינים לחשוף את שיטותיהם פן יחשפו לתוקפנות המטופלים, גם כי הם מעוניינים להמשיך להשתמש בשיטותיהם, וגם מפני שהם חוששים לקומם עליהם את דעת הקהל ה"שפויה". לעניות דעתי, כל עוד החוזים הטיפוליים בתחום בריאות הנפש נערכים באופן לא הוגן (לא בכתב, ללא פירוט סטטיסטי של הסיכונים, ללא הודעה על אי מסירת כל המידע), חובה עלי לחשוף את דבר הטיפולים הלא הוגנים הנערכים תחת חסות חוזים אלו. >>>>> מאמר פרי עטי שעניינו הקיפוח הבולט והמוכח (שחור על גבי לבן, בספר החוקים של מדינת ישראל), שב"חוזים הטיפוליים" אשר משתמשים בהם בתחום בריאות הנפש יפורסם ב"קולות" בעתיד הקרוב. ************************************************************ משלי רץ המרתון והאיש החזק בעולם הערה: אולי כאן הגיע הרגע לגלות שכל המשלים שפרסמתי עד כה מסתמכים בחלקם על ספרות רפואית פסיכיאטרית, אך יותר מכך על ניסיוני הכואב מאוד כאדם שתפתחה אצלו הפרעת אישיות נרציסטית. זו האחרונה גרמה ב 1975- להתפתחות מחלת הנפש האפקטיבית והבי-פולרית ב- תחת לחצי השירות הצבאי... בכפר אחד באתיופיה הרחוקה התגורר נער צעיר, שיותר מכל אהב לרוץ. כבר בילדותו היה גומא קילומטרים מחוץ לכפר הקטן. השנים חלפו והוא החל לרוץ עשרות קילומטרים בכל יום. בכפר חשבו שהוא נועד להתחרות באולימפיאדות המפורסמות כרץ מרתון שיביא תהילת עולמים לכפר הקטן. באותו כפר היה קוסם ורב מג שממש במקרה היה גם סנדקו ופטרונו של הנער. הוא ידע בבירור שלמרות כשרונו הרב הנער לא יוכל להצליח בתחרות גדולה. הוא ידע שהנער זקוק לאימון מפרך יותר מאשר הוא עושה כיום. אך הנער לא היה מוכן לסטות ממסלול הריצה הרגיל שלו לכל מסלול חליפי. המכשף החכם החליט לעשות מאמץ גדול עבורו. ביקש הוא לעשות מעשה "מטורף" אשר יכריח את הנער להתמודד עם מסלול קשה יותר. הוא גייס מספר אנשים לעזרתו ויחדיו הם יצאו לשטח - לקטע מן המסלול שהנער עובר יום יום. הם עבדו ימים מספר ושינו שם את פני השטח. הם זרעו מכשולים, הניחו גזעים, שתלו קוצים, העבירו סלעים והפכו את הקטע (בן כמה קילומטרים) לקטע מפרך. בקיצור, הם התערבו ושינו חלק מן המציאות אשר בה חי הנער. בתחילה קטע זה היה קשה לנער עד מאוד, כמעט התייאש כליל, קרוב היה לשבירה. אך כעבור זמן מה הנער התרגל גם לקטע זה ורגליו התחזקו וסיבולתו השתפרה. עתה הוא היה מסוגל לגשת לתחרויות שם יוכל לממש את הפוטנציאל שהוענק לו ממעל. ויש לי הרגשה שרבים הקוראים במשל זה, השואלים את עצמם: ש - אלו "מכשולים" כבר מסוגלים אנשי מקצוע, בתחום בריאות הנפש, לשים לפני המטופלים על מנת לחזקם? ת - בין ה"מכשולים" שנתקלתי בהם על בשרם של אחרים או אף על בשרי מצויים סוגי ה"מכשולים" הבאים: למשל מכשול בצורה של "שלילת רשיון נהיגה"... למשל מכשול בצורת "חולי גופני מפוברק" שהוטל על המטופל... למשל מכשול בצורה של סכסוך והגעה לערכאות משפטיות... למשל מכשול בצורה של "אפוטרופוס מנוול"... ועוד כהנה וכהנה... הרי כל הגורמים הניטרליים, לכאורה, עשויים/עלולים, בתואנות של "טובת המטופל", להיות מושפעים מכוחה של המערכת הרפואית הפסיכיאטרית, לשתף פעולה, ופעמים רבות אף לסור למשמעתה!!! וגם יכול לשאול השואל והתמיה: ש - מה רע לשים "מכשול" אם הוא מועיל, מחזק ומרפא?! ת - להלכה, אין בזה שום רע - ניתוח או כל טיפול רפואי פולשני, הם לגיטימיים בכל העולם. אך הם ניתנים בהסכמה בכתב, תוך פירוט הסיכונים (לפחות!). ואילו על פי חוק זכויות החולה (1996) כל "חוזה טיפולי" בתחום בריאות הנפש, יכול להיות מסוכם בעל פה, קרי בעצם, שאין שום הכרח לסכמו בכתב, וגם אין שום הכרח לפרט במהלכו את הסיכונים (שלא לדבר על אלמנטים אחרים החשובים מאוד גם הם). ויש גם אנשים מסוימים בינינו שחושבים ומרגישים שהם הכי חזקים בעולם... שהם יכולים ללכת מכות עם כל אחד ולנצח... שבטוחים הם, שיכולים הם לגבור גם על קבוצה שלמה של תוקפים... בקיצור, שאיש בכל העולם לא יכול לעמוד מולם... הרגשה שכזו מסוכנת מאוד. לא לסביבה אלא בעיקר לבעליה. הנ"ל אינו תופס כראוי את המציאות. רגשותיו לגבי כוחו עלולות להביא עליו צרות צרורות! כי אם האיש הזה המרגיש הכי חזק בעולם יתקל במישהו שבאמת חזק ממנו הוא עלול לחטוף מכות הגונות, פשוט מפני שהוא יחשוב שהוא החזק ולא יזהר וכך יחטוף או אולי אף יקפד את פתיל חייו. ברור שהבעיה של אותו אדם, המרגיש הכי חזק בעולם, היא פסיכולוגית נטו. אם הוא מרגיש כך זמנית אז זה לא נורא. אך אם רגשות גדלות וכוחניות כאלה הם קבועים אצלו - הנ"ל סובל מהפרעת אישיות קשה (הפרעת אישיות נרציסטית). אם גורם טיפולי כלשהו היה מבקש לטפל באדם כזה כיצד היה צריך לטפל? אין ספק שהדרך היחידה להביא את האדם הזה להכיר את המציאות, היא לשקף לו עד כמה הוא טועה כלפי כוחניותו וגדלותו. שיחות ומלים, במקרה זה, תהיינה חסרות תועלת לחלוטין. רק סדרה של "חוויות מתקנות" תוכלנה לעזור. למשל, המטפל יכול ליצור מצבים שבהם יתחוור למטופל שלו, באופן חוויתי, שהוא לא "גדול". לצערם של רבים וטובים חוויות שכאלה הן חוויות שנותנות למטופל להרגיש "קטן, עלוב, מושפל, פגוע ומסכן". לכן במקרה הדמיוני שהבאתי קודם, המטפל יכול לגרום למטופל לפגוש חבורה של בריונים אשר יתגרו בו. המטופל יחשוב שהוא יותר חזק מהם, תתפתח תגרה וידידנו המסכן יחטוף מכות נמרצות... אם לאחר מכן האגו שלו לא יצטמצם ולא יחזור לממדים נורמטיביים באופן קבוע, יש לבצע התערבויות נוספות כנ"ל. עברתי על בשרי מאות התערבויות שנועדו לצמצם את האגו שלי. למרות שידעתי גם הרבה שמחה ועונג, איש בעולם לא יוכל לקנא בי אילו הכיר את הויאה-דולורוזה האיומה שלי. ************************************************************ משל ארבע התאומות תאומים הם תופעה מסקרנת ומרגשת לרבים מאתנו. תאומים זהים אשר אין להבדיל ביניהם בעין, הם תופעה, שעל אחת כמה וכמה מעוררת השתאות. לפני כמאה שנה נולדו ארבע תאומות די זהות. לראשונה קראו היסטרינה, לשניה סוציאלינה, לשלישית נרציסטינה ולרביעית בורדרלינה. לסביבה היה קשה מאוד להבדיל ביניהן, למרות שכל אחת מהן הייתה מעט שנה משלוש תאומותיה הנותרות. למשל, היסטרינה הייתה טיפוס צבעוני, מרוגש ורעשני. בקיצור, אי אפשר היה להתעלם מנוכחותה בשטח. סוציאלינה לא הייתה כלל סוציאלית, היא הייתה טיפוס שבכל הזדמנות נאבקה במוסדות ובמערכות, תוך שהיא עוברת פה ושם גם על החוק. נרציסטינה הייתה טיפוס שחושב את עצמו למי יודע מה. בקיצור, היא סבלה מעודף חשיבות עצמית עד להחריד. בורדרלינה, הייתה טיפוס שחילק חלוקה נאמנה וחותכת בין ה"טובים" וה"רעים" (כמעט ללא תחום אפור) ואוי ואבוי היה למי שנפל בחלקו להיכלל בין ה"רעים" שלה - הייתה מתנפלת עליו בחמת זעם יוקדת ואיומה... למרות ההבדלים העצומים, שלכאורה, הפרידו ביניהן, מסתבר שלכל הסובבים אותן היה קשה מאוד להבחין ביניהן - לא רק מבחינת מראן החיצוני אלא גם מבחינת התנהגותן היומיומית הקבועה (קרי בעצם: אישיות). מצאתי בספר פסיכיאטריה, שאין אפשרות לבצע "אבחנה מבדלת" (אבחנה רפואית שתבדיל באופן חותך וברור) בין ארבע אבחנות של הפרעות האישיות הבאות: הפרעת אישיות היסטריונית, הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, הפרעת אישיות נרציסטית והפרעת אישיות גבולית (בורדר-ליין). מסתבר שתאומים זה לא עסק כל כך פשוט! ************************************************************ משל האנרגיה וזעמו של הבורדר-ליין מראשית דברי הימים של האנושות נשאלו שאלות ביחס לאנרגיות השונות: האם האש היא טובה או רעה? האם הגשם הוא ברכה או קללה? וכו' גם בימינו ניתן לשאול שאלות דומות לגבי אנרגיות שונות: האם החשמל רק מועיל או עלול גם להזיק? האם אנרגיה אטומית היא ברכה, או שמא תוביל לקץ האנושות? כל אדם חושב מבין מיד כי, ראשית, תלוי מהו ה"כיוון" שבו משתמשים באנרגיה, ושנית, תלוי מהו המינון. אש גדולה מדי תקדיח את התבשיל ולהבה קטנה מדי אולי לא תבצע בזמן וכראוי את משימת הבישול. שריפה בלתי מבוקרת ביער סופה נזק, בעוד ששימוש מבוקר באש נושא בכנפיו ברכה ותועלת בכל מטבח ביתי. כאשר אנו זועמים באופן קיצוני אנחנו "מייצרים" אנרגיה רבה. בעיקר אלה הנמנים עם קבוצת ה"בורדר-ליין" (שה"תאומים" שלהם היא בעלי ההפרעה החושבים את עצמם חשובים במיוחד - בעלי הפרעת האישיות הנרציסטית). למעשה, הזעם הוא האלמנט הבעייתי ביותר(!) בהפרעת האישיות "בורדר-ליין", שאני עונה על הקריטריונים שלה. קל להסיק השתייכות לקבוצה זו על פי סקירת שמונה הקריטריונים בהגדרות הDSM-, שמהם האדם הסובל מ"בורדר-ליין" עונה לפחות על חמישה מהם. מי שיעמיק ויגיע למנגנון הבסיסי והעמוק של הפרעה זו, יגלה שהיא נובעת מההתייחסות המפוצלת (SPLIT) אל דמויות ומצבים במציאות. ראייה קוטבית כזו של "טוב" מול "רע" גורמת לנו נזק בל ישוער בכל אשר נפנה. לא לחינם ניסח ד"ר משה קרוי - הפילוסוף הישראלי המבריק, שלפי דעתי, התאבד בדמי ימיו עקב טיפול בהפרעה זו - את שם ספרו הידוע: "בני אור ובני חושך". כזכור ממשלי הקודמים, לקראת סוף גיל ההתבגרות (לקראת גיל 18) מתרחב ה"חור שבלב", הלא היא הפרעת האישיות, ואז היא מתחילה להפריע לבעליה. עובדה היא, שהחל מגיל זה בערך מתחילים רוב החולים בנפשם את מסע התלאות שלהם. בגלל מאפייניה המסוימים, הפרעת האישיות הגבולית זו המכונה בלעז: "בורדר-ליין", מובילה לאחר פרוץ התקף (בגלל טריגרים חיצוניים ו/או פנימיים) לחולי המוגדר כ"מניה-דפרסיה" (וגם מי שאמרו לו שהוא סכיזופרני אפקטיבי יתכן מאוד שהוא "מני-דפרסיבי", כי לי ולרבים אחרים שיקרו המטפלים בלי להניד עפעף! בעניין זה, ובעוד אינספור פעמים). בייחוד בשעת מבחן ולחץ, עולמו של אדם העונה לקריטריונים של "בורדר-ליין" מפוצל (לרוב בלי שהוא עצמו מודע לכך) ל"טובים - נהדרים" ו"לרעים - מרושעים". כאשר הוא מקטלג את ה"רעים" או גרוע מכך "מעביר" מישהו מקבוצת ה"טובים - נהדרים" לקבוצת ה"מרושעים" - נוצר בקרבו זעם איום ונורא כלפיהם. זעם שאי אפשר לשלוט בו, זעם שאי אפשר לתאר במלים... עבור ה"בורדר-ליין" הקלאסי יש לאנרגיית הזעם הזאת רק שני נתיבים אפשריים: (א) פנימה - ללא התמודדות במציאות (ב) החוצה - התמודדות שאינה יעילה ואף עלולה להזיק אם האנרגיה העצומה של הכעס המכלה תפרוץ החוצה, בעל הכעס יהפוך לתוקפן ואז הוא עלול לפגוע, בצורה כלשהי, באנשים סביבו ("אשמים" וגם "לא אשמים"). אף סביר כי בשלב כלשהו גם בעל הכעס יצטער על התפרצויותיו, ואולי אף יינזק מהן רבות. אם הזעם האיום והנורא של בעל הכעס לא יוחצן אלא יופנם, עלולות לבוא על בעל הכעס צרות לא פחות גדולות. הוא עלול לחוש מדוכדך ופגוע או אף להיכנס לדיכאון קל/עמוק (זה בדיוק מה שחידש פסיכולוג ידוע בשם אברמ'ס). כמו כן, בעל הכעס הבלתי פתור עלול לבקש ל"העניש" את עצמו על ידי פגיעה כלשהי בגופו, או להגיע אף לניסיון אובדני. כאן נשאלת השאלה: מה ניתן לעשות עם הזעם היוקד?... (כי הרי ברור כעת שמחד אין זה משתלם להוציא את הכעס החוצה, ומאידך, מאוד לא כדאי להשאיר את הכעס בפנים). התשובה היא קלה מאוד להבנה אך, לעניות דעתי, קשה עד מאוד לביצוע על ידי ה"בורדר-ליין", בעיקר כאשר הוא נתון במצב בו הכעס - כעס עצום, עמוק ותהומי - נוגס בו כל חלקה טובה. בכל זאת, התשובה היא פשוטה והגיונית: חייבים להיפטר מהאנרגיה השלילית הזו שמסתובבת בקרבנו ומאיימת על קיומנו. חייבים להשתחרר מהכעס העצום שמאיים לפרק אותנו מבפנים אם לא נחצין אותו לעולם החיצון. הסוד הוא לעשות זאת באופנים הבאים:1 . באופן המתאים למצב 2. באופן המקובל מבחינה חברתית כי רק כך הכעס לא יחזור אלינו כבומרנג, או יגרום לנו תסכול, צער וכעס נוספים. בהביענו כעס בלתי נשלט, מוגזם ולא מקובל מבחינה סביבתית ניכנס למעגל קסמים שלילי כדלקמן: זעם > תגובה מוחצנת מופרזת מצדנו > תגובה קשה מהסביבה > כעס גדול יותר מצדנו > תגובה מוחצנת חזקה יותר מצדנו... וחוזר חלילה. או, לחלופין, פנייה לתגובה שמפנימה, מתחפרת, מסתתרת ולא מתמודדת. מה פירושו של דבר מהבחינה המעשית? פירושו שאם מישהו, חזק מאתנו, מרגיז אותנו, אסור לנו לתת לכעס לאכול אותנו בפנים! חלק מסוים מהכעס הזה חייב לצאת החוצה כלפי התוקפן. אך חשוב מאוד להקפיד לעשות זאת באופן מנומס ותרבותי, ועם זאת תקיף והחלטי! דרך-אגב, לזה בדיוק יש שם: "אסרטיביות". ברם, ל"אסרטיביות" ולהיעדרה יש פן נוסף: כי גם כאשר הסובלים מהפרעת האישיות הגבולית נמצאים במחיצת אנשים שהם אוהבים, כלומר מקבוצת ה"טובים - נהדרים", קשה להם לשמור על גבולות ביחס אליהם. כי אז הם מתייחסים רק לקוטב של ה"כבדהו" ושוכחים את ה"חשדהו" ואז עלולים להיפגע... ואילו כאשר אנו אסרטיביים, אנו מנתבים חלק מהכעס החוצה (גם אם אין בשטח תוצאות מרעישות, מיד או אף בכלל). ואילו עם שארית הכעס שלא כדאי לנו להוציא החוצה עלינו להתמודד בתוכנו: או פשוט לחיות אתו, או מוטב (לפחות את חלקו) לפרוק באמצעים שונים שלא מופנים כלפי אותו תוקפן (כי הוא, כאמור, חזק מאתנו, ולא כדאי להתעסק אתו יותר מדי!). אבל אנו יכולים לעשות ספורט ובכך לפרוק מאתנו את ה"רעל" שמצטבר בעקבות הכעס... אנו יכולים לצעוק במקלחת כדי להשתחרר מהזעם וכו'. וגם לזה יש שם בפסיכולוגיה: "סובלימציה" (מנגנון הגנה פסיכולוגי שתרגומו: "עידון"). כך למשל גם האנרגיה האטומית: אם תהליך "תגובת השרשרת" לא היה מבוקר ומווסת - היה מתרחש אסון, מפני שכל הכור היה מתפוצץ יחד עם חצי יבשת. אך כאשר רק חלק מהאנרגיה "מוחצן", קרי, מופנה לעולם - אפשר ליהנות מפירותיו הטובים. ************************************************************ משל ריקוע הברזל אם נבין שהבסיס לכל מחלת נפש, כמו גם להפרעות נפשיות פחות חמורות, הוא "תקלה בהתפתחות הנפשית/רגשית" המתבטאת בסופו של דבר בהפרעת אישיות, אזי נשאלות לגבי סוגיה זו שתי שאלות: 1. מה גורם ל"תקלה" הזו? 2. כיצד אפשר לטפל ולרפא (חלקית ואולי אף באופן מלא) בסובלים ממחלת נפש? את השאלה הראשונה שנהרות שלמים של דיו ודאי כבר נשפכו אודותיה, אשאיר לפעם אחרת. אשר לשאלה השניה אני מביא בזה ממצאיי ומסקנותיי: אי אפשר לשנות את צורתם של הברזל ושאר המתכות בתנאים הרגילים של החום והלחץ השוררים בחדר. במובן זה האישיות של בני האנוש דומה בקשיחותה ובעמידותה לברזל ; גם עליה יש להפעיל לחצים מיוחדים על מנת לבצע בה שינויים ההכרחיים לטיפול בה. את הברזל אי אפשר לכופף בקלות (וללא גרימת נזק) בלי לחממו לטמפרטורה גבוהה (כמובן לא גבוהה מדי, שכן אז יותך). אז, בהיותו לוהט ונוח לעיבוד, יש להכות עליו בפטיש כבד כדי לעצב את צורתו הסופית לאחר קירורו. בטיפולים בהפרעות אישיות חייבים להפעיל לחץ כבד על המטופל: לעתים מפחידים אותו, לעתים מערערים קשות את בטחונו העצמי, לעתים מאשפזים אותו בכפייה וכו'. הבעיה אינה בעצם הלחץ הנפשי המכאיב או במידת הסיכון (שהרי בהרבה ניתוחים פיזיים קיימים סיכויים נמוכים להצלחה) אלא בכך שמכניסים את המטופל ל"ניתוח נפש" שהוא למעשה מסכת לחצים קשים, הנמשך פעמים רבות כמה שנים טובות ; בלי לפרט לו את הסיכונים הרבים שבמהלך שכזה. כגון: סכנת התאבדות, סכנת התקף נוסף, סכנת יחסים בינאישיים קשים העלולים להביא להפסקת הלימודים ו/או העבודה ועוד כהנה וכהנה... בכך מכניסים אותו ל"שדה מוקשים" מסוכן ביותר, מבלי שהוא יודע לאן נכנס ולכמה זמן (בדרך כלל מדובר בכמה שנים "טובות"). את המתכות לא שואלים לרצונן. הן דוממות ואנו עושים בהן כרצוננו. אומנם אנחנו חולי נפש, אבל אנחנו בני אדם. כמו שזכותנו להצביע לכנסת, להתחתן, להביא ילדים לעולם, לחתום על עסקות כלכליות ; כך גם זכותנו להסכים ובייחוד לסרב(!) לטיפולים המבצעים בנו שינויים דרסטיים וקבועים לעולמי עד. אבל, כדי שנוכל להסכים/ לסרב לטיפול, חובה על ציבור המטפלים לספק לנו אינפורמציה מדויקת ; ולכל הפחות, אודות הסיכונים שבטיפול. שאם לא כן הטיפולים מתבצעים באופן לא מוסרי, והם מהווים פשע מוסרי כנגד קבוצת חולי הנפש באשר היא. ************************************************************ משל החתול הקטן ששרט מעשה בחתול אחד ממש קטן, שהיה מסתובב לו בין החצרות. כאשר היו נשמעים צעדי העוברים והשבים בקרבתו היה החתול נחרד מאוד וממהר לברוח ולהתחבא, כי פחד מאוד מבני האדם. פעם אחת התנכל לחתול ילד שובב. הוא הצליח להכניסו לפינה צרה משם לא הייתה לחתלתול שום דרך נסיגה ומילוט. חתולנו היה במצוקה קיומית, נשלל ממנו נתיב הבריחה ומולו עמד "ענק רב כוח" שהחליט להתעלל בו (אם לא למעלה מזה!). הילד לא הרפה. בעזרת מקל לחץ ופגע בחתלתול (אולי רצה כך לאלף אותו, מי יודע?) החתלתול ספג עוד ועוד... ואז ברגע מסוים בו הילד איבד את ערנותו, החתלתול קפץ על הילד והותיר בו שרטת ארוכה וכואבת ונמלט על נפשו. מי שבעין בוחנת, היה עוקב במשך שנים אחדות אחרי העיתונות היומית היה מגלה מספר מקרים בהם מטופלים שהרגישו ש"אין להם מוצא" החזירו מלחמה שערה. פגעו ממש במטפלים או תבעו אותם לדין וכו'. לפני שנים אחדות אירע אחד המקרים הקלאסיים של חתול קטן ששלף את ציפורניו והשאיר ארבע שרטות קטלניות בבשר ציבור המטפלים בישראל (ואף קיפח את חייו האומללים אגב כך). המקרה במרפאה הפסיכיאטרית בשכונת קרית יובל בירושלים, שאחר כך ניסו להבינו, ללא כל הצלחה מינימלית, בתוכניתה של אילנה דיין "עובדה", זעזע אותי עמוקות מכמה סיבות: הראשונה, כמובן, בגין אובדן החיים של ארבעה אנשי מקצוע שלפחות חלקם, עשו טעויות חמורות בהערכת מצבו של הבחור האבוד כאשר ניסו לטפל בהפרעת האישיות שלו (עד המקרה הטרגי הוא לא אובחן כחולה נפש!). אבל, התגובה של אנשי המקצוע, שייצגה את חצי האמת שנוח מאוד היה להם להציג, זעזעה אותי פי כמה וכמה: העמדה הרשמית הייתה שהבחור פשוט "יצא מדעתו" ופעל כפי שפעל... ומה עם הלחצים הטיפוליים שהופעלו עליו בקשר למשרד הרישוי, שכחתם? ומה קרה שאנשי המקצוע הנכבדים שהגיבו כנ"ל פתאום שכחו מה שלמדו על "גירוי" שמוביל "לתגובה" - פתאום רק התגובה קיימת בחלל הריק??? אפילו כלפי המתים, ששום בחירה לא הייתה בידם (ואתם יודעים זאת היטב!), אין לכם רספקט? תתביישו לכם, דוברי שקר פחדנים! אני, בשום פנים ואופן, לא מצדיק אלימות כנגד מטפלים. אבל באותה מידה בדיוק! אני לא מצדיק מבחינה מוסרית את השיטה הנהוגה כיום בטיפולים בהפרעות אישיות המונעת מסירת אינפורמציה חיונית מהמטופל. אני מבין היטב גם את האילוצים במציאות, וגם את האובססיה החולנית, כמעט, של המטפלים לטפל בכל מחיר... וכמו במשל הנ"ל ובדוגמה הנוראה שלאחריו, אני מבין מקרוב מאוד וממקום עמוק וכואב מאוד, את הרגשתם של המטופלים שלפעמים לא מותירים להם שום ברירה ומתרחשת "חטיפה רגשית" אי שם במוח אותו מיוסר והוא תוקף ללא שום שיפוט קוגניטיבי! לדעתי, שני הצדדים מפריזים! אך בעוד שהפרזת המטפלים היא מתוך בחירה וניתנת לשליטה ולשינוי, דומה שהפרזת המטופלים התוקפניים היא הפרזה אימפולסיבית של מי שהותקף טיפולית עד חרמה ולא נותרה בפניו שום נתיב ללכת בו מלבד נתיב הגיהינום. ************************************************************ משל הקוסם שהתחזה לאימא מסתבר שלא מספיק להיות מחושל וחזק על מנת להיות "יעיל". ומסתבר גם שלראיית העולם שלנו, זו המושלכת מיחסנו ההיסטוריים עם אימותינו, יש השפעה מכריעה על התנהגותנו. זו האחרונה, קובעת עד כמה נוכל לממש את הפוטנציאל הגלום בנו באופן מקסימלי. הפעם אני רוצה להמשיך את "משל רץ המרתון" בו סיפרתי על אודות הקוסם שרצה לעזור לרץ המרתון. האמת הערומה היא, שלרץ הצעיר הזה הייתה בעיה נוספת ולא קטנה בכלל. הוא לא התפתח כמו כל הילדים, יחסו לאמו נשאר "תקוע" בגיל הינקות. לפיכך הוא ראה את העולם כמו שכל התינוקות רואים את עולמם (למעשה את אמם) בגיל שנה עד שלוש. כלומר, הוא ראה את העולם "שחור-לבן" אשר בו מככבים אך ורק "טובים-נהדרים" או "רעים-מנוולים". אכן כך רואה זאת בעל הפרעת האישיות הגבולית (בורדר-ליין). כמובן, זה הפריע לו מאוד בגלל הרבה סיבות. למשל ביחסי אנוש: אין שום מחילה למי שנפל ל"קופסא" של ה"רעים-מנוולים". פרץ זעם, שאינו פרופורציוני למציאות, הוא בדרך כלל המאפיין של תגובת הבורדר-ליין. לא רק שזו אינה תגובה יעילה במיוחד, אלא לעתים קרובות ביותר היא אף תגובה מזיקה החוזרת ופוגעת בבעליה כבומרנג קטלני. אך הקוסם שלנו, שהיה כאם רחמנייה לרץ, היה נחוש לשנות לתמיד את ראיית העולם הינקותית שלו. הוא הבין שכדי לעשות זאת עליו ליצור תנאים הדומים לתנאים בהם "נתקע" הנער בינקותו ומשם לעזור לו להתבגר ולהמשיך הלאה. כאמור, הנער התייחס אליו כאל אם טובה ונהדרת אשר אין בה מתום. והקוסם הטוב, בבואו לטפל בנער, הבין שעליו להוסיף, במשך תקופה של חודשים רבים, עוד טוב, חסד ונדיבות אין קץ, על מנת לחזק בו את החלק ה"לבן" ; זה החלק הטוב והנהדר. אבל יום אחד החליט הקוסם, בלב כבד ומתוך אהבה רבה, לפגוע בנער. בתחילה פגיעות מילוליות קטנות, ואחר כך פגע בו עוד ועוד בצורות שונות ומשונות. הרץ הצעיר ספג וכאב עד מאוד, ודמותו של הקוסם המטיב אט אט נתכסתה יותר ויותר בכתמים כהים. בדיוק באותו זמן, שבו כרע תחת הסבל, נוצרה בו תערובת של "האימא הטובה" ו"האימא הפוגעת" כלפי הקוסם. אך דווקא באותו זמן בדיוק, היה הולך ומתרפא, כיוון שהייתה הולכת ונוצרת בתוכו ישות חדשה אשר אותה לא הכיר... ישות מציאותית(!) של דמות אם שהיא גם טובה וגם רעה גם יחד... כך הוא התבגר, תוך כדי סבל נוראי, והפך לאדם שמסוגל להתייחס לכל העולם כפי שעתה התייחס לקוסם שהיה כאמו: "כבדהו וחשדהו" בעת ועונה! ************************************************************ משל השכבה השלישית פעם אחת, לפני הרבה מאוד שנים, היה ילד אחד קטן. כבר מקטנותו הורגל לצאת לאחו כדי לרעות את הכבשים. תמיד חשב לעצמו מחשבות אודות הכבשים בעלות הצמר הצחור והרך. תמיד חשב לעצמו כמה נאות וטובות הן הכבשים המתוקות. אבל יום אחד הבחין שמתחת לצמרה של אחת הכבשים מבצבץ כתם שחור ומבריק. הוא לא האמין למראה עיניו, אך ככל שחלפו הימים בצבצו עוד ועוד כתמים שחורים ומבהיקים מתחת לצמר הצחור של הכבשה. אמנם, שמע אגדות רבות על "זאב בעור של כבש", אבל הוא פשוט לא האמין שזה קורה דווקא לו (או יותר נכון, לכבשה) והוא לא רצה להאמין למראה עיניו. לכן הוא פשוט הדחיק את התופעה בלבו והמשיך להתייחס לכל הכבשים, בכלל, באהבה ובסלחנות ולכבשה המשונה בפרט.. אך יום אחד הוא נוכח לתדהמתו ולאימתו הרבה שהכבשה הצחורה כבר לא קיימת בצורתה המקורית. לפניו ניצבו רק שרידים מן הכבשה הלבנה וסממנים ברורים של זאב שחור, אמיתי ואימתני להחריד. אז כבר לא יכול היה להכחיש עוד, ולפיכך הוא התחיל להיאבק בדמות הזאב שטיפסה מבין לשאריות הכבשה. אצל ילדים רבים, פה נגמר הסיפור: הם כועסים על הזאבים הרעים שרימו אותם בהתחפשם לכבשים תמימות, נקודה סוף! אך מי שהיה עוקב בקפדנות אחרי הכבשה הזו שהפכה לזאב היה מוצא שגם דמות הזאב הייתה רק תחפושת עבור השכבה השלישית והאמיתית: הקוסם אשר רצה לעזור לרועה הכבשים הקטן לגדול לתוך עולם שבו, מה לעשות, כולם ; כולנו, תערובת של כבשים וזאבים וזה כולל גם את הילדים הכי נחמדים וגם את הקוסמים הכי נהדרים... גישה בוגרת שכזו, מאפשרת לבעליה להיות, פחות אימפולסיבי (מתפרץ מתוך דחף בלתי נשלט וללא שיקול דעת) ויותר אסרטיבי (עומד על שלו) במקרה הצורך. כלומר, אם יבחר להיות אסרטיבי - תהיה בידיו האפשרות הרגשית להוציאה לפועל. ************************************************************ משל היחס לילדים כולנו יודעים שלילדים לא מספרים הכל. לפעמים מסתירים מהם פרט כלשהו, לפעמים בכלל לא מכניסים אותם בסוד העניינים. זה לא נחשב עוון, זו לא נחשבת להתנשאות, זאת הנורמה המקובלת בכל העולם. פשוט משום שהחוק בכל מדינות העולם מתייחס לילדים באופן שונה לחלוטין מאשר למבוגרים. אפשר להתווכח על האפליה הכוללת הזו, אפשר לחלוק על סעיפים כאלה או אחרים של הגישה הזו. אבל ברור מעבר לכל ספק שההבדל החשוב ביותר, מבחינת החוק, בין ילדים ומבוגרים קשור לעצם המעמד החוקי של הילדים עד הגיעם לגיל 18. והסיבה היא כי על פי החוק לילדים עד גיל זה תמיד יש אפוטרופוס (בדרך כלל ההורים), הרשאי לקבל החלטות "מעל לראשם", במקרה הצורך. לסיכום, על פי החוק ההורים הם האפוטרופסיים הטבעיים על ילדיהם, והם רשאים לקבל החלטות רבות ושונות, ולעתים אף מהותיות ביותר בנוגע לילדיהם. גם לחולי נפש רבים מונו אפוטרופסיים, אך לרוב הגדול של חולי הנפש בישראל ובעולם כולו, שהם מעל לגיל 18, אין אפוטרופוס. פירוש הדבר שלכאורה הם אדונים לגורלם! אם כך, מדוע אנשי המקצוע בוחרים עבורנו טיפולים ממושכים ומסוכנים? מדוע הם מונעים מאתנו אינפורמציה חיונית כך שנוכל להחליט אם רצוננו לסרב או לקבל את הטיפולים הנ"ל? מדוע אנשי המקצוע מתייחסים אלינו - חולי הנפש - כאל ילדים קטנים שצריך להחליט עבורם, בעוד שמבחינת החוק אנחנו אנשים מבוגרים? האנשים המסוכנים ביותר, לדעתי, אינם אלו הרוצים ברעתי; מאלו אדאג להישמר על ידי כך שאזהה אותם. מבחינתי האנשים המסוכנים ביותר הם אלו ה"תובעים" לפי הבנתם את טובתי ומכניסים אותי לבוץ, בלי להסביר לי במה מדובר, ובעיקר, בלי לשאול את פי... ************************************************************ משל חוק זכויות העציר במדינה אחת, לא נאורה במיוחד, קם ועלה צורך לחוקק חוק שייתן זכויות לאנשים שנעצרים על ידי המשטרה. היה נחוץ להראות, קבל עם ועדה, שגם העצירים המסכנים אינם הפקר אלא שגם להם יש ויש זכויות. ישבו המחוקקים על המדוכה יומם וליל ולבסוף הצליחו לנסח חוק ליברלי מאין כמותו הנותן לעצירים זכויות רבות וטובות, וכבר אפשר היה לחשוב שבאמת רוצים בטובתם של האומללים הללו. ברם, מפקדי המשטרה התנגדו למתן זכויות כה נרחבות לעציריהם. אז מה עושים? איך מנסחים חוק שמצד אחד יראה כאילו הוא נותן עולם ומלואו לעצירים, ומצד שני בו זמנית לא ייתן להם למעשה שום זכות? ישבו החכמים עוד שבוע שלם ושברו את הראש בסוגיה קונפליקטואלית זו. לבסוף אחרי מאמץ רב הבריק בראשם רעיון גאוני: הם החליטו לא לשנות את החוק שניסחו וכתבו עד עתה, זה הנותן הרבה זכויות לעצירים, אלא פשוט להוסיף לו עוד סעיף קטן וממזרי. כך ייראה כאילו יש לעצירים זכויות אבל למעשה בשטח ; לא יהיו להם זכויות משמעותיות כלל. מטרת הסעיף האחרון הייתה לנטרל לחלוטין כל אפשרות שכל העצירים, אוטומטית, יקבלו זכויות בפועל. כלומר, זכויותיהם יישארו רק על הנייר הצהוב והמצחין של החוק. בניגוד לחוק טיפול בחולי נפש שדן ופוסק בענייני הטיפול הפסיכיאטרי במסגרת בתי החולים לחולי נפש, חוק זכויות החולה מ-1996 דן ופוסק בענייני החולים מחוץ לכותלי בתי החולים. החוק הזה, לכאורה נותן זכויות רחבות לחולי הנפש, אך בפועל הוא מתנהג כמו בלרינה בוגדנית. למשל סעיף 13 (א) לחוק קובע שיש צורך בהסכמה מדעת לכל טיפול רפואי. והמשכו, סעיף (ב) "מגדיל לעשות" ומורה בפירוש איזו אינפורמציה חובה (!) למסור לחולה כגון: הדיאגנוזה (האבחנה) והפרוגנוזה (הסכות), תיאור המהות והמטרה, הסיכונים, תופעות הלוואי האפשריות ועוד כהנה וכהנה... כאשר קראתי בפעם הראשונה את הרשימה המכובדת הזו חשבתי שממש הגיעו ימות המשיח! אבל שמחתי הייתה נאיבית, מפני שאז הבחנתי בעוד סעיף קטן וממזרי החותם את סעיף 13 "ההומאני" והנוטל ממנו את כל כוחו, ובעיקר מהחולים הפסיכיאטרים את כל זכויותיהם שפורטו בו. כי במלים פשוטות הסעיף הזה אומר, שעל אף כל הנאמר לעיל בדבר חובת המטפל למסור מידע לכל מי שמקבל טיפול רפואי "...רשאי המטפל להימנע ממסירת מידע מסוים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת האתיקה כי מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל." כלומר, עקרונית, המטפל הפסיכיאטרי פשוט יכול להסכים עם חבריו הפסיכיאטרים שהם הקולגות שלו בעבודה היומיומית - שהם למעשה ועדת האתיקה! שלא צריך למסור כל מידע למטופל זה או אחר... ואז נוצר המצב השכיח בשטח, בו המטופלים כלל אינם יודעים שמפעילים עליהם טיפולים ממושכים ומסוכנים ; טיפולים בהפרעות אישיות שמתקיימים בעיקר מחוץ לכותלי בתי החולים. טיפולים אשר הסיכונים העצומים שבהם ידועים היטב לפסיכיאטרים המיתממים, ואשר בגינם אחוז המתאבדים, המתאשפזים והמתגרשים בקרב המטופלים במסגרתם עולה לעין ערוך על כל קבוצת ביקורת מקבילה... "ברבו למחוקק!" "וברבו למטפלים!" ************************************************************ משל חוק זכויות העציר (המשך) באותה מדינה, בה בישלו את חוק זכויות העציר שנראה כאילו הוא נותן זכויות, הוחלט שצריך לטפל טיפול פסיכולוגי בעצירים כדי לשפר את התנהגותם. ברם, הייתה בעיה, כי רצו שכמה שיותר עצירים יקבלו את הטיפול. ובאותה מדינה, בדרך כלל, על מנת לקבל טיפול רפואי פולשני וחודרני כלשהו היו זקוקים להסכמה בכתב של המטופל. זה נשמע אלמנטארי וברור מאליו, שאם חודרים לגופו של אדם דרושה הסכמתו. אבל אנשי המשטרה במדינה ההיא רצו לתת טיפול פסיכולוגי בלי "המכשול" של החתימה בכתב, כי ידעו שהסכמה בעל פה שאינה מתועדת או מוקלטת קלה יחסית להשגה, מספיק ששואלים את המטופל: אתה מסכים לטיפול? והוא מתכוון לעצם בואו לפסיכולוג ועונה בתמימותו: "כן". ואילו המטפל מתכוון לטיפול ארוך טווח, הפולש וחודר באמצעות "חוויות מתקנות" למוחו של המטופל ומבצע באישיותו שינויים דרסטיים ובלתי הפיכים! חוק זכויות החולה (1996) הוא לעג לרש! בסעיף 14 (א) ו14- (ב) נמחקות זכויות האדם של מאות אלפי מטופלים הנכנסים בשנה לחדריהם של הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים וכמובן הפסיכיאטרים. כי ברגע שעברו את סף דלתם יכולים המטפלים בקלות רבה לקבל מהם הסכמה בעל פה לטיפול. טיפול, שהוא רצוף סבל ויכול להימשך הרבה שנים ואף להסתיים בהתאבדות. שאלת התועלת שעשוי להביא הטיפול כלל אינה רלוונטית לשאלת זכויות האדם שנרמסות ברגל גאה, היא בקטגוריה אחרת. ההיסטוריה רצופה קבוצות וארגונים ששאפו בכל מאודם להיטיב, אך בדרך להשגת מטרותיהם פגעו ופשעו. כוונות טובות ואף הטבת מצבו של המטופל בסופו של התהליך, אינן הצדקה לרמאות, פלישה לפרטיות ופגיעה בזכויות האדם הבסיסיות תוך יצירת מצבים בעלי סיכון גבוה עד מאוד. ************************************************************ משל הציפור וגוזליה אין מקום בעולם בו לא מקננות ציפורים. וכל ציפור מטילה, בדרך כלל, יותר מביצה אחת. ומסתבר שלא כל הגוזלים שווים זה לזה בתכונותיהם, כישרונותיהם וכוחם להתמודד עם החיים. כמו נערים מתבגרים הם אוכלים המון, וגם יש להם אנרגיה שמבקשת לפרוץ החוצה, תרתי משמע. הם שואפים לפרוס את כנפיהם הבלתי מנוסות ולצאת לטיסת הסולו שתוביל, בסופו של דבר, לעצמאותם הנכספת. כאשר יגיע היום הם עוזבים את הוריהם ומזנקים לחלל הפעור מעבר לקן הולדתם, מותחים את כנפיהם הקטנות, ומבצעים טיסת סולו קצרה אך מבשרת טוב. ויש גם גוזלים שיקשה עליהם לעשות כן. על כן יישארו דבוקים לאמם יולדתם. או אז, האם לא תוכל לרחם על הצאצא החלוש והיא תדחוף אותו אל מעבר לקצה הקן. אין זו אכזריות! בעולם החי, אם אינך עצמאי, אין לך יכולת לשרוד ולפיכך אף אין לך זכות קיום. שנים רבות, הייתי כגוזל הזה אשר לא היה יכול להתנתק מאמו הביולוגית. כנראה לא עברתי כראוי את השלב הראשוני הקרוי בעגה הפסיכולוגית: ספרציה-אינדובידואציה, ולאחר שהתנתקתי מאמי עדיין הייתי מחובר פסיכולוגית לדמויות אחרות כגון מטפלים (המטפל היה כדמות אם במסגרת "יחסי-אובייקט"). אך המטפלים ברצונם לבגר אותי ניתקו אותי והפכו אותי לעצמאי... רק חבל שלא ידעתי מראש מהם המחירים הנוראים שהייתי חייב לשלם בעוברי תהליך זה... רק חבל שרימו אותי לאורך כל הדרך... רק חבל שעד היום, חודשים אחרי תום הטיפול, הם אינם מוצאים לנכון לדבר איתי ישירות, להסביר לי, ולהשלים עמי... אני יכול לחיות גם כך, אך אני חושב שההגינות מחייבת הסבר והתנצלות למי שטופל ללא חוזה בכתב וללא אזהרה כלשהי מפני סיכוניו הגבוהים של הטיפול... כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים. ************************************************************ משל הלוליין, גן העדן, והגיהינום ישנם בעולמנו כל מיני לוליינים. ויש לוליין אחד שקיים בכולנו. זהו הלוליין המהלך על חבל דק בין גיהינום לבין גן עדן. ואם הוא מביט לגיהינום הוא נתקף מרה שחורה קשה ועמוקה (או בלשוננו: דיכאון). ואם הוא נושא פניו ורואה את גן העדן הוא ממש מתחיל לרחף בעננים (מניה, בלשוננו). אכן, למעשה הוא קיים בכל אחד מאתנו, רק שהוא פעיל וקיצוני באופן מזיק מאוד בקרב בעלי הפרעת האישיות הגבולית (בורדר-ליין). ואילו אצל המכונים "בריאים", רק לעתים רחוקות מאוד יחווה קיצוניות שכזו. אצל "הבריאים" הגן עדן לא יהיה "מניה" אלא מצב רוח מרומם, והגיהינום לא יהפוך ל"דיכאון" אלא יתבטא רק במצב רוח זמני בעל גוון כהה ופסימי כלשהו. והיה ויצליחו המטפלים ליטול מהמטופל את התגובה הקשורה ב"פיצול" החריף שקיים (בין "טוב" ל"רע") גם כלפי כל העולם החיצון וגם כלפי עצמו, כאשר המטופל "מותקף" ע"י גירוי משמעותי, אזי מן הסתם, המטופל יחלץ (באופן חלקי עד מלא) מהתופעות הקשורות לתנודות הרגשיות (מניה דפרסיה). כלומר בעצם יבריא ממחלת הנפש שלו... אני מרוצה מאוד מכך שעברתי טיפול שחיזק את המנגנון המייצב אותי רגשית (אפקטיבית). אני כועס וזועם, באופן שאין לו תקדים בימי חיי, שהוכנסתי לטיפול בדרך של תרמית וכחש. לכך, לדעתי, ממש אין שום הצדקה... ************************************************************ משל החתוליים לפתע צצו בראשי ההומה נמרים ואריות, ואיש אחד נורא מסכן, וגן חיות, ואכן ניחשתם, גם "טיפול" צץ ועלה בראשי, שהרי בלעדיו לא היה משל זה נכתב כלל. והמעשה שהיה כך היה, ואולי כלל לא היה ולא נברא: פעם היה איש אחד מסכן מאוד, מפני שחרד עד מאוד מכלבים וחתולים והיה נכנס למצב נפשי קשה ואנוש מאוד בכל פעם שפגש בהללו הנזכרים למעלה. ולאותו איש היו מטפלים עשויים מתכת ופלדה, קרי ללא חת! והחליטו לטפל ב"פוביה" שלו (כך נקראת בעייתו בשפת הפסיכולוגיה). מיד עמדו והתקשרו לגן- החיות אשר בעירו, וסיכמו (בכוח מעמדם הרם) שיתנו בידם סמכות ורשות לעולל לאיש את אשר יחליטו לעשות. וגם סיכמו היטב וברור, שבשעה שנדברו שיגיעו לכלוב, האריות אשר בכלוב יהיו מפוטמים ושבעים כדבעי - ממש תתפח כרסם מרוב אוכל רב וטעים. ואחר-כך, דואגים הם להביא את האיש האומלל ההוא בשעה היעודה, ומטיילים עמו בגן החיות, בתחילה בשובה ונחת, ואחר מובילים אותו גם לכלוב ההוא של "השבעים" ההם. והוא ברוב תמימותו לא חושד בכלום. ואז ודווקא אז, בזריזות רבה הם פוערים את הדלת המסורגת של הכלוב (שכאילו במקרה נשארה בלתי נעולה) וחזק דוחפים הם אותו פנימה ונעלים מיד אחריו. אוי אלוהים! איזו התקף של פוביה עובר האבוד: חנק, והתכווצות, והשתנקות, וקבס, והיפרוונטילציה, והיסטריה, ופאניקה, ודפיקות לב רועמות, ולחץ הדם טס למרומים, וקישיון שרירים, וחרדה עמוקה, וזיעה קרה כשלג, ופחד מוות וגם אלוהים... ואז רוצה האבוד הזה לצאת בזעקה, ועיני האריות הבורקות בולמות - ואין בפיו אפילו צל להברה... והעיניים כמעט חורגות מארובותיהן, וקצף בקצוות המשתרבבות, נוזל מעדנות עד לזוויות הסנטרים והוא כמוכה בסנוורים ועוד פעם מבקש לצרוח בכל כוחו לאלוהים... אבל כאן אני עושה לרגע הפסקה ושואל רק שאלה קטנטנה: אם יצא המסכן משם חי - האם יחזור ויחרד מחתולי רחוב קטנים? וגם נזכרתי במה שקראתי פעם על טיפול ב"חשיפה" מסוג דומה, לאחת שהייתה כפייתית לניקיון, כלומר שלא יכלה, בשום פנים ואופן, לשאת גרגר של לכלוך עליה או על חפציה. ואותה פגועה - חייה לא היו חיים כיוון שעברו עליה ברחיצה ומירוק וקרצוף מתמידים של חפציה השונים. והחליטו לטפל בה על-ידי חשיפה ללכלוך. וכך או אחרת מצאו דרך לזרוק אותה למזבלה מסריחה במיוחד ונעלו אותה שם שבוע ימים תמימים. והייתה אנוסה אפילו ללקט ולברור מזונה מתוך אותו סחי וסרחון. ועתה, עוד שאלה קטנה שדומה לקודמתה: כלום לאחר אותו שבוע טראומטי תהה האישה המסכנה מקפידה כבעבר על קוצו של גרגר אבק שדבק במכפלת שמלתה? למי שעדיין לא קלט, ניסיתי בזה להביא שתי דוגמאות לחוויות שתיאורטית, אך גם מעשית, עשויות להיות יזומות על ידי גורמים מטפלים. כי חוויות הן הכלי היחידי שאני מכיר היכול לפעול בו זמנית על רובם של 15,000,000,000 תאי המוח ובכך להשפיע בו זמנית על ה"חשיבה", ה"רגש" ובייחוד על המטרה הסופית ה"התנהגות" הקבועה. בוקר טוב למי שזה עתה התעורר! לילה טוב למי שעדיין ישן!! ************************************************************ משל פגוע הרגל מתי פעם אחרונה קרה לכם שעליתם במדרגות ופתאום נכבה לכם האור ופתאום נעלמה מכם מדרגה אחת סוררת? או שנכנסתם לחדר חשוך וחשבתם שאתם עדיין רחוקים מהמיטה ופתאום הופתעתם להיתקל בה? בשנים האחרונות זה קורה לי הרבה. הרבה מאוד. לא בדיוק עם מדרגות או מיטות ולא בחושך שאינו אור, אלא באפילה האופפת את מי שמנסה ללכוד את האמת בידיים חשופות, ללא כלים, ללא מורה דרך, ללא כל הבנה מצד הסובבים, ללא כל סימפתיה ממאן דהו... נהפוך הוא! לא שאני מרחם על עצמי, למעשה תמיד ידעתי שאני חש ריגושים אדירים כאשר אני צועד בסביבה חשוכה (כמה שיותר, יותר מרגש!). זה נתן לי תחושה של מסתורין... של ניסיון לפצח חידה שמנסים להסתירה מכל העולם... של פתרון תעלומה שאיש עדיין לא אחז בגרונה החמקמק... אבל כמו בסיפורי בלשים, תמיד יש כל מיני אלטרנטיבות, ורק אחת היא הנכונה. ולא פעם חשבתי שאני כבר פענחתי הכל, והסתבר לי אחר כך שטעיתי, שלמעשה "יש עוד מדרגה". הנה, חשבתי ששורש כל החולי הנפש נעוץ בכך שהחולים אינם "עוברים כראוי" את גיל ההתבגרות. עובדתית, ברוב המקרים, זה אולי נכון מאוד... אבל אחר כך התחוור לי שזה לא השורש האמיתי של העניין. למה הדבר דומה? לאותו אדם שנולד פגוע ברגלו והיה צולע אנושות. הוא התבגר, פחות או יותר, חוץ מרגלו שהיה אנוס לגרור אותה אחריו בכל אשר פנה. אבל הנכות הזו פגעה בו מעבר לצליעה שלו. היא הפריעה לו חברתית. פסיכולוגית, לא הרגיש את עצמו כשווה בין שווים, וגם היו הרבה משרות שאותן לא יכול היה להשיג (כגון אלו הקשורות בניידות). לכן הבסיס לכל הבעיות הנ"ל היה אותה נכות שאירעה בגיל צעיר מאוד ואשר הקרינה במשך כל חייו על אספקטים שונים. פיקסציה (קיבעון), בשלבים הראשונים של ההתפתחות, גורמת לעצירת ההתפתחות הכללית. לכן למשל אדם כמוני, אשר בגיל הרך לא עבר בהצלחה את שלב הספירציה-אינדיווידואציה, סביר ואולי אף כמעט צפוי, שבשלב מאוחר יותר לא יעבור את שלב גיל ההתבגרות. הוא פשוט "גורר רגל פיסחת אחריו" ולכן ברור שכוחו לא יעמוד לו על מנת להשתתף "בתחרויות ריצה מפרכות". מי שחושב, שכדי לעזור לפגוע הרגל יש צורך ב"שיקום", אולי כדאי שייזכר ממה באה המלה. "שיקום" הוא בעצם ניסיון לעזור למי שנפל על מנת "שיקום". אך זה בתנאי שיש בו כוחות לעמוד על רגליו! קרי בעצם, שקיים בו הפוטנציאל לעמוד על רגליו. כי אם הפוטנציאל (היכולת) לעמוד אינה קיימת, אז לא יעזור שום "שיקום" במובן הפשוט של המלה. ברם, אם אין מספיק פוטנציאל, אז אולי אפשר להרחיב ולהגדיל את הפוטנציאל הקיים? אפשר ואפשר! אך לא על ידי "שיקום" קונבנציונאלי, אלא על ידי התערבות במעשה בראשית, כגון ניתוח שיכול להרחיב את טווח האפשרויות של הנכה באופן משמעותי. גם בתחום חולי הנפש מתבצעים, חדשות לבקרים, אלפי "ניתוחים". נכון, איש לא מתפאר בהם, איש לא מדבר עליהם, הם נתונים למסך של סודיות כבדה, אבל הם מתרחשים ממש מתחת לאפכם! כאשר הפסיכיאטר נותן לכם להמתין חצי שעה ומכניס במפגין אנשים שבאו אחריכם... כאשר המטפל מקבל טלפונים על חשבון זמן השיחה שלכם ומאריך מאוד בשיחות... כאשר הרופא נותן בכוונה תרופות לא מתאימות... כאשר אתם לא מקבלים עזרה בזמן שמצבכם מידרדר... ועוד כהנה וכהנה... אז אולי אתם לא יודעים, אבל ניתוחים בתחום חולי הנפש מתבצעים בלי אזמלים ובלי תפרים... אלא רק בעזרת טיפול פסיכולוגי בעזרת חוויות, שמנסות לתקן ולשחרר את התקיעות של אישיות בגיל הרך, הלא הן בשמן הפסיכולוגי: "חוויות מתקנות". במשל הבא, "מעשה באבא ואימא", אדגים באופן משכנע, מדוע כל כך קשה לאנשים לקבל ולהפנים שטיפול חוויתי קשה, כואב ו"בוגדני" לכאורה, הוא אבן הבניין החשובה ביותר בתחום הטיפול בחולי הנפש. ************************************************************ משל מעשה אבא באימא אני גדלתי במשפחה דתית. אבי לא היה חרדי אבל היה חרד מאוד לדבר ה', ולא רק שהיה מקפיד על מצווה קלה כבחמורה, אלא אף היה מחפש "לצוד" עוד ועוד מצוות שבין אדם לחברו. הייתי ילד שובב אך נאיבי עד מאוד. זכור לי היטב, שיום אחד כאשר הייתי בתחילת כיתה ד' (להזכירכם, השנה הייתה 1964), התנהלתי ביחד עם שלושה מחברי הטובים בדרך הביתה. הייתה לנו דרך של כחצי שעה ללכת ברגל, ואנו הלכנו לאיטנו כמי שזמנם בידם ושוחחנו על נושאים שונים שהיו ברום עולמנו דאז. אני לא יודע איך הגיעה השיחה לאן שהגיעה, אך לפתע מצאו שלושה מאתנו את עצמם מקשיבים לקולו של הרביעי המסביר, ללא כחל ושרק ובאופן ציורי ביותר, איך מביאים ילדים לעולם. שלושתנו שלא היינו מלומדים כידידנו הרביעי נדהמנו לגלות, בפעם הראשונה בחיינו, את סודות הקיום במלוא עירומם. אך ידידנו המספר לא הניח לנו אפילו לרגע להשתומם ולהתפלא על כך "שאבא שלנו באמת עשה את זה עם אימא שלנו". הוא מיד הוסיף, שמעשה גבר בעלמה אינו דבר של מה בכך, אלא מלווה (לטעמם המוזר של המבוגרים) בעונג גדול, אשר בעבורו הם מרבים "לעשות זאת" גם שלא לצורכי הבאת ילדים לעולם... אני מודה ומתוודה, אני לא רציתי להאמין לו... וכעסתי עליו מאוד שהחריב לי את העולם היפה והתמים בו הייתי מצוי עד לאותו יום... ולמרות שעוד ימים רבים ניסיתי להכחיש ולהדחיק, בתוכי כבר ידעתי את האמת שחלחלה באיטיות רבה לתודעתי, יען כי הייתי על גבול הבשלות להשתחרר מן התמימות. וזה מזכיר לי שאני לפעמים מדבר עם אדם שחלה במחלת נפש או עם בן משפחה והם לא בשלים לקבל את עובדות החיים הקשורות לטיפולים הפסיכותרפוטיים. הם לא יכולים להאמין ש"אבא ו/או אימא" עושים כדברים האלה... כל העולם כן יכול לרמות, לשקר, ולהונות, אבל לא הם... ובני שיחי לא יכולים וגם לא רוצים לשמוע לי, כי הם עדיין לא בשלים לטעום מפרי עץ הדעת. ומעבר למתרס ישנם גם אלו שגילו "את האמת" המרה והחליטו בנחישות לשנוא בלבם את אלו שבגדו בהם, לדעתם. ואני הקטון בתווך, מלקק פצעים ומביט סביבי, ומכיר בקוגניציה מפוכחת ובהירה במציאות שאינה יפה וברה לחלוטין, אך גם אינה בוגדנית ומכוערת מתחילתה ועד סופה! היא פשוט מורכבת מרכיבים שלנגועים בדבר קשה לקבלם יחדיו. אכן, מציאות מורכבת יותר מכל דמיון... ************************************************************ משל הורדים מאת פאטריציה דיגיין בחורף - שיח הורדים נראה אפור, מצומק, ועלוב - כזה שלא יצמח ממנו דבר יותר. למעשה, הוא נראה לסביבה אבוד ומת לגמרי! כמה פעמים חשבו כך אודותיי... אבל לעתים, בו זמנית, במסתרים, במעבי האדמה, שורשיו מסתרגים ומתפתחים לכל עבר, צוברים עוד עצמה ופוטנציאל לצמוח ולפרוץ (ונא לזכור היטב: שאף פעם אי אפשר לדעת מראש אצל מי זה קורה ממש בזה הרגע!). כאמור, על פני השטח עדיין רואים את שיח הורדים בעלבונו ומסכנותו! ומתבקשת השאלה: עד מתי? והתשובה אולי מתמהמהת לפעמים, אך לבסוף היא מגיעה: ...עד שהאביב בא, וקרני האור מלטפות את "חוטי הברזל" הכהים שהיו פעם גבעולים ירוקים ורעננים, והם לפתע קמים לתחייה, והשיח פונה אל האור, ומתחיל להתפתח במרץ עד שאי אפשר להכירו עוד ((Recovery. דיגן, מדגישה את חובתנו להמשיך להאמין ולקוות בסיכויו של כל פגוע, והיא מדגישה מאוד את התפקיד הנכבד של הסביבה (האביב בדימוי) בפריחה המפתיעה והמעודדת של השיח. כשקראתי את הדימוי המופיע בפתיחת מאמרה הנפלא, הייתי נרגש עד מאוד... ************************************************************ משל הסולם את מה שמסופר בתנ"ך רבים שכחו, אחרים דשים בו בעקב רגלם. אני זוכר בעונג רב את הימים בהם הייתי ילד רך בשנים, ובייחוד את הרגעים בהם קראתי בסקרנות, בלהט וברטט את סיפורי התנ"ך המופלאים, האוניברסליים החכמים - אלו הבלתי ניתנים לכימות בשום סופרלטיב שאני מכיר... בחלומו המפורסם של יעקב (ספר בראשית פרק כ"ח) מופיע סולם שרגליו ניצבות על הארץ וראשו מגיע לשמים ומלאכים עולים ויורדים בו. ואולי אפשר לפרש שכל אדם עולה ויורד בסולמו על פי מעשיו, שנאמר: "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". וגם אני ירדתי ועליתי בסולם שלי, ומן הסתם כולנו עולים ויורדים בסולמות שונים במהלך חיינו. אבל אני רציתי לדבר על סולם אחד, שאולי אינו מוכר לקוראים כמו סולמות אחרים... זהו סולמו של אריק אריקסון חוקר ההתנהגות הנודע, אשר חקר בעיקר את ההתפתחות האנושית הנורמאלית והאב-נורמאלית. הוא חילק את חיי האדם לשמונה שלבי התפתחות. בכך עלה סולמו על זה של פרויד המפורסם יותר ממנו (האחרון הגיע בחלוקתו רק עד סוף גיל ההתבגרות ; גיל 18 בד"כ). בסולם זה תיאר אריקסון באופן סכמאתי, מדוקדק ותמציתי כאחד את כל ההסתעפויות האפשריות של ההתפתחות האנושית. מדהים! בשנים האחרונות, מצאתי את עצמי מטופל; טיפול עמוק, פולשני ומסוכן, שהביא אותי יותר מאי פעם לתנועה משמעותית על גבי הסולם. כל אחד יכול להבין, שכאשר משחררים מעצור ראשוני, כל הדרך אמורה להיפתח לאורך... ואתה לא מאמין שזה יקרה, וגם זה לא קורה בן יום... אבל זה קורה, ואתה צריך לצבוט את עצמך על מנת להיווכח שאין זה עוד חלום, ושהמלאכים אכן עולים ועולים ועולים... ************************************************************ משל הסולם - חלק 2 זה ממש מוזר להיות בתוך סולם שאתה מודע לאפיוני שלביו. למשל, אותם רבים שאחרי שעברו תקופה קשה כמעט לא מסוגלים לתפקד ושוכבים רוב היום במיטה. האין הם מזכירים תינוק חסר אונים שכל היום שוכב ולא פועל? או למי שמבין עניין, האין זה בעצם "שלב אורלי" לפי פרויד, או שלב ה"אמון לעומת החשד הבסיסי" לפי אריקסון? וכך אפשר לעבור על כל השלבים, שאדם מן היישוב כבר נמצא בהם בדרך כלל כבוגר, באחד העליונים שבהם. אבל מי שעובר טיפול קשה, מסוכן, ממושך וטראומטי הנוגע בעומק הקיום שלו ומגיע עד לתמצית ההתפתחות, יודע שאז הוא נשאר כמו תינוק חסר אונים לחלוטין, אבוד - פסיכולוגית ומעשית! אולי כמו אותו אדם שעבר ניתוח קשה, שאכן אמור לשפר באופן משמעותי את מצבו, אך קודם לכן הוא חייב לעבור תקופה ארוכה של אחלמה. בתחילה, אולי לא יוכל אפילו להזדקף במיטתו במשך ימים רבים. אחר כך, בשלבים, אולי יגיע למצב בו יוכל לשבת, ורק בשלב אחרון אחרי שיהיה מסוגל לקום על רגליו בכוחות עצמו יתחיל ללכת... ממש כמו שילד לומד, בשלבים ותת שלבים, לשבת, לעמוד, ללכת, לרוץ, לבטא מלה, לומר משפט, לבטא רעיון וכו'... אני יודע את מיקומי בהיררכיה ההתפתחותית של ההתאוששות אחרי רעידת האדמה הפרטית שלי. אני כבר בשלבי כניסה לשלב הרביעי. זה מאוד מרגיע אותי מפני שזה אומר בביטחון שלא אשאר כך לעולם. למה מטפלים לא מיידעים את מטופליהם בנוגע לשלבי ההתפתחות בהם הם מצויים? בגלל שכך כתוב בספר ; כך מלמדים בבית ספר לפסיכותרפיה? או הם חוששים שהוא יפנה נגדם? או אולי מפני שהם אינם מסוגלים להסביר למטופל איך אריקסון הסקנדינבי קשור לחייו הכואבים? ************************************************************ משל הפיתוי כאשר אדם עבר משבר כתוצאה מטיפול באישיותו הוא צריך להתחיל מהתחלה. מחד; הוא צועד בדרך בה יש לפעילותו, או להעדר פעילותו, משמעות לגבי קצב טיפוסו במעלה ההתפתחותי התלול. מאידך ; הוא נמצא בדרך שמוליכה אותו, אם ירצה וגם אם לא ירצה, בדרך המטפסת במעלה ההתפתחות, על פי חוקיות כתובה מראש: חוקיות ההתפתחות האנושית האוניברסלית. עד כמה שאני מכיר את הספרות החזלי"ת , הם ביטאו זאת כך: מחד ; מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך, ומאידך (בשינוי קל) ; בדרך בה האדם מצוי, בה מוליכים אותו. בספר "זהות נעורים ומשבר" בהוצאת ספרית הפועלים, משרטט המחבר אריק ה. אריקסון, תמונה רחבה ומקיפה של גילוייו אודות סולם ההתפתחות האנושי. קרי, של כל בני האדם, הנורמאליים וגם של המכונים "לא נורמאליים". חשוב מאוד להבין, שהסולם הזה אינו רק סולם שמתאר את התפתחות התינוק בדרך להיות ילד ונער ועד לבוגר, אלא גם סולם המתאר התפתחות תפקודית, של מי שנפל, ואט אט ובמאמץ רב צריך לטפס בחזרה (ואף להגיע רחוק יותר!). למעשה, אפשר לראות ב"יכולת התפקוד" את ההבדל העיקרי בין שלבי ההתפתחות, ולפיכך, הם למעשה שלבים תפקודיים הקשורים ישירות לתפקוד של המטופל. המטפל יודע שהמטופל מטפס במעלה הסולם ומנסה לעזור לו לטפס. הוא מכיר את המטופל, את אפיוני השלב בו נמצא המטופל, ואת הפעילות הנדרשת על מנת לטפס לשלב הבא. הבעיה הגדולה ביותר, שקיימת לפי דעתי, בטיפול בחולים שעברו טיפול לעומק, היא שהם: מזועזעים ו/או מפוחדים ו/או זועמים ו/או שונאים. כל הרגשות האלו ביחד מביאים את המטופל למצב בו הוא "אינו נותן אמון" ולעתים קרובות הוא כלל אינו מוכן לבוא בקשר עם אנשי מקצוע... זהו זמנו של "הפיתוי". כי אם אדם נמצא בחדר ולא רוצה לצאת ממנו, אזי יש שתי אפשרויות להוציאו משם: 1. בכוח - ואין צורך להסביר נקודה זו יותר מכך. 2. באמצעות פיתוי כלשהו - כלומר, שיראו לו משהו מפתה מחוץ לחדר והוא יתפתה לצאת כדי להשיגו. אז מגיע הרגע, שכדאי מבחינה טיפולית, לפתות אותו. אבל כמי שמכיר את החבר'ה, ואת הסבל, ההשפלה והכאב שהם עברו, אי אפשר יהיה לקנות אותם בעד שום הון שבעולם. מלבד אולי במשהו שייתן להם משמעות (ויקטור פרנקל ידידנו) לסבל העצום שאותו הם עברו. וכאן, מגיע רגע קשה עבור קבוצת המטפלים: מחד; חששם ממסירת אינפורמציה שנחשבת בעיניהם ל"מקודשת וסודית ביותר". ומאידך; טובת המטופל. ונדמה לי שהם מנסים ללכת בין הטיפות, וחושבים אולי שישנן דרכים אחרות מלבד גילוי "סודותיהם". והאמת היא שאין להם שום צורך לגלות סודות. כי בתחילת הטיפול, כאשר הם מבקשים לערוך "חוזה טיפולי" ; הם יכולים לציין את הסיכונים שבטיפול, באופן סטטיסטי, בלי לגלות אפילו טפח מסודותיהם. וכאשר הם רוצים לסייע לאדם שמנסה לצאת מהמשבר, הם פשוט צריכים להסביר לו שני דברים: 1. שהמסלול הקשה שהוא עבר יוסיף לו פוטנציאל (מעט עד הרבה). 2. שהמשבר הביא אותו למסלול שמתאר אריקסון, כשבקצהו תקווה גדולה. רבותיי המלומדים, פעם קראתי ספר נפלא של ר. באך בשם "השחף". המסר הכי חשוב שם, לדעתי, היה בערך כך: רק כאשר תהיו מוכנים לשבור את הכללים "המקודשים" לכם, שאותם רכשתם במשך שנים בדי עמל, תהיו מומחים אמיתיים ואז תגיעו לפסגת יעילותכם. ואני מסוגל לזהות את עמדתי הזו בתוך מסכת השלב השלישי (תסביך אדיפוס? על סף שלב החביון?) של פרויד ואריקסון הדגולים. אך אל תשכחו, שאין זאת אומרת שהיא אינה מדויקת... ************************************************************ משל גניבת האש במיתולוגיה היוונית מפורסם סיפורו של פרומתאוס שגנב את סוד האש מהאלים ומסרה לבני האדם. איני זוכר לפרטי פרטים את האגדה הזו, אבל מן הסתם, האלים כעסו על פרומתאוס, מכיוון שהם לימדו אותו את סוד הדלקת האש ואת סוד השליטה בה, והוא גנב את סודם ומסרו לבני האדם. אני לא גנבתי דבר. ביושר הרווחתי! שנים אחדות חלפו עד שפיצחתי את התעלומה. לבסוף, הבנתי מהו שורשה של מחלת הנפש. במה באמת אנשי המקצוע מטפלים בדרכם "המוזרה". את האינפורמציה שבידי, אודות ה"אישיות" כגורם ראשון במעלה, בתחום בריאות הנפש, הצלחתי להשיג בלי להיעזר באיש. גם בלי להזיק לאיש (נהפוך הוא , הזיקו לי לא מעט!). וגם אחרי שהיה בידי מידע יקר מפז, לא פניתי לסחור בו, חלילה. אבל אני מודה ומתוודה: לא יכולתי לאצור אותו בתוכי, כיקוד אש הוא היה בקרבי, לא יכולתי כלכל. לכן פניתי לאותם "אלים" אשר ידעו את הסודות שחשפתי, וביקשתי שידברו עמי אודותם. הסברתי שאני מתפוצץ וחייב לשוחח עם מישהו. וגם אמרתי ש"לדבר" לא יעזור לי, אלא אני חייב "לשוחח"... בתחילה, הם ניסו לשכנע אותי שהכל עורבא פרח. אחר כך, אפילו ניסו לרמוז שאני "מדמיין". לבסוף, אמרו לי בפרצופי הנדהם שאני "פרנואיד". ועתה אני שואל אתכם הקוראים: אפילו נניח שבאמת הייתי "פרנואיד" אמיתי, האם יש שיטת טיפול שגורסת אמירה בוטה ופוגעת שכזו בפניו של החולה?! הרי כדי לטפל באדם צריך "להתחבר" אליו, וקל וחומר כלפי מי שנחשב ל"פרנואיד" החושד בכל מה שזז, אז איך אמירה שכזו יכולה לשרת את התהליך הטיפולי בו? אלא, שאותו פסיכיאטר בכיר מאוד, שאמר לי כך בפני ושהייתה לי עמו רקמת יחסים ענוגה, רצה את טובתי ורק את טובתי. ודאי תשאלו: הכיצד? אם תעיינו ב"משל הקוסם שהתחזה לאימא" תוכלו לראות שהקוסם (המטפל) קודם יוצר יחסי בן ואימא (יחסי אובייקט), ואחר כך זורע פגיעות שונות ומשונות (באגו!) על גבן. אכן "התערבות" שכזו מביאה לביטול הפיצול בין ה"טוב" וה"רע" (SPLIT) או במילה אחת שמבטאת את ההפך ממנו: מביאה ל"אינטגרציה". פרושה של האחרונה במקרה זה היא: היות המטופל מסוגל להסתכל על העולם ועל עצמו כ"טוב" ו"רע" בעת ובעונה. אז מה התועלת ישאל השואל? התועלת תהיה ביכולתו להיות אסרטיבי ובייחוד להיות מאוזן מבחינה אפקטיבית (רגשית! בלי התקפי מניה או דיכאון). כלומר בעצם, הטיפול מביא להתבגרותו של החולה והתחזקותו כלפי המציאות (ועקב כך ההתקפים צפויים להיות קלים יותר באופן משמעותי או אפילו תבוא עליו החלמה מלאה). אני כבר מעבר לכעס האישי. אין שום שנאה ל"הורי הפסיכולוגים". פשוט אני לא מסכים אתם בכל: לא ייתכן לטפל ללא קבלת הסכמה שמבוססת על מידע אודות הסיכונים (לכל הפחות!). איני מחפש את ראשם הספציפי של המטפלים שהכאיבו לי תוך כדי טיפול כן ומסור, אך חסר הומאניות וצדק בסיסי. ברם, אני לא מסכים בשום פנים ואופן, עם השיטה הפטרונית והטוטאליטרית הבוחרת עבור החולים את גורלם מבלי להתייעץ אתם קודם, באופן הוגן ואפקטיבי (לדעתי, גם עבור המטפלים!). איש לא יכול לבחור את גורלו הטיפולי אם לא שוטחים בפניו, לפחות, את הסיכונים שבטיפול... זה המינימום! בניגוד למה שרוב הציבור סובר (הרוב שהנו בור ועם הארץ בתחום בריאות הנפש, כיוון שהמטפלים שומרים את המידע קרוב לחזה) רובם הגדול של חולי הנפש מסוגל להבין ומסוגל לקבל החלטות בזמני רמיסיה (הפוגה) מהתקפים. והיה וחולה נכנס להתקף, יש לייצבו בעזרת טיפול תרופתי ורק אחר כך לקבל את הסכמתו לטיפול פסיכולוגי עמוק (למשל, טיפול פסיכו דינאמי שלא לדבר על אחיהו הביהביוריסטי). חופש הבחירה - אינו נחלתם הבלעדית של המטפלים או של המכונים, בטעות, "בריאים". על פי אמות המידה המוסריות הוא אמור להיות, לא פחות מכך, נחלתם של חולי הנפש המצויים ברמיסיה. ואני רציתי לדון בשאלה מוסרית, רפואית, פסיכולוגית ומשפטית זו, עם המטפלים שלי, או עם כל מטפל שיהיה מוכן לכך (ואני מכיר הרבה מאוד מטפלים), אך איש לא אבה להרים את הכפפה... אני חושב שהם חושבים "שלא צריך לדון עם חולה נפש בעניינים הנחשבים (בעיניהם) למקצועיים". הם שכחו ש"שלילת חופש הבחירה" אינו נושא הקשור ל"מדעי ההתנהגות", אלא נושא הקשור למוסר האנושי האוניברסאלי ולא ל"אתיקה המקצועית", העושה השכם והערב צחוק מעצמה. אלא למוסר האוניברסאלי המובן למיליארדים באמצעות שכלם הישר וקשור לזכויות האדם. וכאשר יש התנגשות בין "המקצוע" לבין המוסר האוניברסאלי, יש לשבת ולדבר עם בעלי הדבר ולא עם עוד אנשי מקצוע שממילא מסכימים עם קודמיהם המלומדים (כי גם הם מומחים שאיש לא נגע בשערת ראשם!). לכן מחד , עם בטן מלאה ודואבת, ומאידך , עם תשוקה עזה לשנות מצב לא הוגן ולא צודק... החלטתי, שבשלבים, במקום לדבר עם ה"אלים" המסרבים לדון בכך - אני אדבר אודות "סודות האש" עם כל העולם! ומסקרן אותי לדעת, כיצד מרגיש מטפל, שעומד לפני ויודע, שחולה נפש כמוני מחזיק חלק לא מבוטל של סודות המקצוע שכה מקודשים לו? אם הוא מטפל טוב, אזי הוא מיומן ומאומן היטב, ואז צפוי שהוא יעשה פסדה (יעמיד פנים) מושלמת, כאילו להד"ם (לא היו הדברים מעולם), כי כך כתוב בספר... אבל אם הוא מטפל בחסד עליון (כמו פרופ' פריד זצ"ל, למשל), אז הוא יידע לעבור על הכללים (אולי מפני שגם המקרה שלפניו הוא נדיר). הוא יבין, שעתה משנסתיים הטיפול הכואב והמשפיל יש מקום לעשות JOINNING לילד , שממילא כבר יודע לא מעט, ואשר כבר אי אפשר למחוק את תודעתו, קרי, להחזיר את גלגליו לאחור... ************************************************************ משל העיוור והפיסח (עממי) המשל המפורסם אודות העיוור והפיסח, מספר איך הם הובאו לפני שופט העיר, באשמת גניבת תפוזים מפרדס סמוך. נטען להגנתם שאין הם מסוגלים לגנוב דבר, העיוור כי אינו רואה והפיסח משום שאינו יכול ללכת. השופט זעם מפני שבכלל מישהו העיז להביאם לעמוד לפניו בדין. וביקש לשחררם מיד. אבל ילדה קטנה אחת חשבה אחרת. היא העירה את תשומת לבם של הנוכחים במשפט, שהנאשמים יכולים גם יכולים לגנוב. כי אם הפיסח יעלה על גבו של העיוור, אזי הראשון יהיה לעיניים והשני יהיה לרגליים. סעיף 13 בחוק זכויות החולה מאפשר לכל מטפל אשר חושב שיש סכנה במסירת מידע לחולה, למנוע את מסירת המידע. ברור, שכוונת המחוקק הייתה שזה אכן יקרה במקרים חריגים! אבל הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים הקליניים, המטפלים בבעלי בעיות נפשיות, מנצלים את הפרצה עד תום. הם אינם מוסרים מידע בכלל, ומידע קרדינאלי הקשור לסיכונים של הטיפולים, בפרט, לאיש מעשרות אלפי המטופלים שלהם. לא מוסרים מידע ראוי והוגן, אפילו לא למטופל אחד! וכך, המטפלים טיפסו על גבי החוק הנכה והם גונבים לכולנו את "זכויות האדם". ************************************************************ משל הפאזל כשהייתי ילד קטן, מאוד אהבתי להרכיב פאזלים. הייתי מניח את ישבני על קצהו של השטיח הארמני הצבעוני באופן מוגזם, הייתי שופך את אבני הפאזל על הרצפה הסמוכה לקצה השטיח, ואודרוב לעבודה... כל מי שעשה פאזלים יודע היטב שיש להבחין בין שני מצבי עשייה ראשיים: האחד, כאשר תמונת הפאזל מונחת לפניך. השני, כאשר התמונה לא מונחת לפניך. את המצב השני - בו התמונה אינה מונחת לפניך, אפשר לדעתי, לחלק לעוד שני מצבים משניים: האחד, כאשר התמונה לא מונחת לפניך אך אתה כבר ראית אותה קודם. השני, כאשר לא ראית מעולם את התמונה ואין לך שום צל של מושג מהי תמונת הפאזל שאתה הולך להרכיב. את המצב הזה אני מכנה "מצב על עיוור". זה כמובן המצב הכי קשה למרכיב פאזל באשר הוא. זה היה מצבי כאשר לפני כשמונה שנים החל הטיפול המסוכן והנורא, אך גם זה שנשא, ועוד ישא, הרבה פירות בעתיד... תחילה היו לי מעט מאוד פיסות מידע. הן הלכו והתרבו כחלוף הזמן. היה זמן די ממושך (מספר שנים) שהיו ברשותי הרבה פיסות מידע, אך לא הייתי מסוגל לראות את כל התמונה. כל מי שעשה פאזלים יודע, שיש רגע אחד גדול בו פתאום, "ללא אזהרה מוקדמת", אתה רואה את התמונה הכללית, למרות שעדיין חסרות המון פיסות. ולפעמים זה לא רגע אחד אלא נופל עלינו בדוזות חלקיות. ברור שכאשר אנו נמצאים ב"מצב על עיוור" הרגעים האלו הופכים להיות רגעים של "אושר" נטו. לפחות אצלי... ואם בפאזל שלוקח לנו להרכיבו כחצי שעה בממוצע עסקינן, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר בחידה קשה ועצומת היקף, שהחברים האמונים על סודה החמור שומרים עליו בקפדנות פרוסית. רק הרגע הזה, בו נגלתה לפני רוב התמונה - קצה סודה ורוב הדרה של הפסיכולוגיה המודרנית, היה שווה את כל הסבל שהיה כרוך בכך... זר לא יבין זאת... ************************************************************ משל הרופא המרדים ללא אזהרה אחת השאלות שמעניינות אותי בימים אלו היא, כיצד הייתה נראית הרפואה הכללית, אילו הייתה מתנהלת לפי אותם כללים וחוקים בה מתנהלת הרפואה בתחום חולי הנפש? ברור לכל בר בי רב, שישנם הרבה אספקטים שיכולים להיות מובאים בחשבון בניסיון להשיב על שאלה רחבה זו. אני, בחרתי באספקט הקשור לטיפול המתחיל בקליניקה ומסתיים לאחר היציאה מחדר בניתוח. אם הרפואה הכללית הייתה כרפואה הפסיכיאטרית, אזי, למשל, מטופל היה נכנס לרופא כירורג, והאחרון היה בודק אותו בנימוס רב, אך תוך כדי כך היה תוקע זריקת הרדמה בישבנו. אחר כך היה מכניסו לחדר הניתוח ומנתח אותו ככל יכולתו. לבסוף כאשר החולה שלנו היה מתעורר ושואל מה אירע לו, היה הכירורג מיתמם ככבש ומודיעו חגיגית שלא נעשה בו דבר וחצי דבר... כיום, להערכתי, קיימים כחצי מיליון מטופלים בתחום חולי הנפש, ובתוכם, יותר ממאה אלף אנשים שהוגדרו כחולי נפש ממש. כל החצי מיליון הללו מטופלים מבלי שהם מודעים לסיכונים הכרוכים בטיפולים השונים אותם הם עוברים. אחת הסיבות לכך, היא כנראה שהמטפלים מעונינים לטפל באנשים מבלי שהמטופלים ידעו מה נעשה בהם. לאחר טיפול מפרך ומסוכן שהתמקד בהפרעות האשיות שבי, שארך למעלה משבע שנים רצופות, הבנתי מה הם עשו, ואיך הם עשו, וגם מה הם הסתירו, ואיך הם רימו... (זה לא היה קשה לרמות אותי, מפני שהייתי נאיבי כילד). אך גם עתה הם מפחדים להודות שהם נוקטים בשיטה הנלוזה, הלא היא: הסתרת אינפורמציה. זו האחרונה, הינה המצרך הכי יקר בעולם... אך גם כזה שלא עולה גרוש לתת ממנו... את הפטרנליזם מהסוג הזה אני מכנה: הפטרנליזם של האינפורמציה. תאמינו לי (אין חכם כבעל ניסיון) זהו הפטרנליזם המסוכן והגרוע מכולם!