על דרך גבר בעלמה
ועל דרכה של זו עם בן זוגה

רומנטיקה ויחסי אנוש נעלים וגם קדושים!
הם בחשיבות עליונה בעיני רוב הנשים.
ואולם הנבונות שבהן היטב יודעות,
שתינוי אהבים וכל תורת חדר המיטות,
הם הם האמצעים הכי בטוחים מכל שאר השיטות,
לקדם ענייני החופה - קרי החתונות!
ואילו לרוב הגברים ראייה שונה,
שאת קודמתה מן-הסתם משלימה:

בעיניהם, מראה צללית הגברת, מבעד לבגדים,
הופך מיד לפנטזיית מין בגינות עדנים.
אם כי נכון שגם ביניהם ישנם נבונים
אשר לורד, ליין, או לחלקת לשון
יפנו משאביהם בשמחה וברון,
בהבינם שיחסי אנוש רומנטיים הם שלב ראשון
בדרך ליחסי מין עשירים מכל דמיון.

וכך הבנתי אנוכי הקטון מאוד,
שאלוהים הינו חכם שכמוהו אין עוד!
כי תפקידים הוא בחכמתו חילק ונתן
לכל מין ומין, לחלש כמו לאיתן.
וכך על בנות חוה, בעיקר הטיל האלוהים
לקדם יחסי הזוגיות עם הגברברים,
בעוד שבניו של אדם הנחשבים לחזקים
מנסים אובססיבית לקדם את אהבת הבשרים.

ומי שיאשימני במשוא פנים או בהכללה
שבכליו יחפש היטב את מקור התקלה.

צביאל

ה מ ס ע

צעדי נודד במדבר

בטוח ושלו עד לאופק

דיונות רבות הוד וזמניות

נוגעות בתקרתן ומסמנות שנתות בזמן

- בקצב הליכתו של שחור-התרבוש

ואני - ללא כובע בכלל

הרגשתי פתאום שאיני נמצא

הרחק...

כי ריח הביוב פלש לנחירי

והעבירני משם

לסמטאות דרום תל-אביב

פ ח ד   -      מ ו ו ת

הלכתי ברחוב.

בדרך לקופת-החולים הסמוכה לגן מטופח.

הלכתי ומבטי לשולי הדרך...

קצת מעלה מהכביש

קצת מטה מגדר מוזנחת

שם, ספק על המדרכה

אך בטוח מחוץ לגדר

ראיתי גלגל של עגלת תינוק...

לובן גומיתו השחוקה ניקר את זכוכית משקפי.

מונח לו כמעט בדד על צידו.

לידו מישלבת    פסי עץ ירוקים

נסגרים כאקורדיון

נראו כחדשים - שבורים באמצעיתם

ממשיכים להיות ירוקים...

"ראו ימים טובים יותר..."

עלה במוחי משפט, שהיה חיור וקלוש

לעומת פחד המוות שאחזני לפתע.

לאחר בירור - הבנתי

שהאקורדיון והגלגל יחיו, כנראה,

הרבה אחרי שאל-האדמה-אשוב...

אהבת המאושפז

באת לבית המשוגעים מתוך סקרנות.

עינייך פקוחות, אוזנייך קשובות,

ללא דעות קדומות.

רצית לדעת - להבין באמת

מהו משוגע? מיהו חולה?

איך הוא נראה? מה הוא רוצה?

אוורול-הג'ינס שלך

דחק את ריחות הכימיקלים

בין הקירות העירומים.

ואני שם ניצב דלוק משאריות מאניה

המוזנת בדלקי התמידי - הסכיזופרני,

צופה לפתח בשקט,

היחסי לאי-השקט המוטורי,

שחלף לא-מכבר.

פנים קטנות, ושתי צמות עבות,

אין פחד מפני נערה כה מאמינה,

כה שברירית.

חוש-הומור - שיש

אפילו לסכיזו-אפקטיב-טייפ

נפתח לקראתך. הסכיזו עפה-נעלמה,

התחבאה בבושה!

רק עיניים של זוג מאוהב,

הבולעות הכל, קיימות שם.

מנותקות מהקירות השותקים

- שמחזה מעין זה לא ראו כבר זמן רב.

"נוכחותך עדיין אתי, שחורת הצמות

...פחד בליבי... שתאבדי ממני..."

ואני כלוא כאן מוקף מזרקים וקפסולות...

אבל ברק אישונייך מבטיח, שורות

של שיר שלם שעוד לא הגיע הזמן לכתבו!

דמעות האושר של אבא

שיניים חסרות.

שוחקות בהברות

כל כך מתוק...

ואני צופה בך כל כך מרחוק

נזכר במכות חשמל. בסבל.

אז...   סגור וכואב. בדד.

אז את מחייכת ואומרת:

"אבא... אני אוהבת אותך"

כמעט נחלצות.

רוצות הדמעות לצאת אל לחי.

דרך מוזרת לאושר - לצאת בבכי .

אבל אני מחייך חיוך של אבא,

ואומר בקול חנוק:

"מתוקה... גם אני כל כך אוהב אותך..."

חיבוק ועוד נשיקה

גיפופים.     הנאה.

ואני נזכר בדמעות שקלטתי

כאשר עם אבי התחבקתי

ושואל את עצמי

"אם מיכל - אף היא רואה וחשה,

את דמעות האושר של אבא".

אחרי לכתם

בלילה אחרי לכתם

בקול מצהלות

כהרגלם

ניגשתי לענייני

האישיים

שטפתי פני

הכנתי קפה

ועמדתי מול הרדיו,

הספל בידי.

תחנות סובבוני והקשבתי

והאזנתי. ותם.

כמעט נדם.

סובבתי בחדרים

ובאתי לחדרם

ונשמתי ניחוחם המתוק והחם

מלוא האף

ר י ח ה ט ף

קיץ של שפיות

קיץ של שפיות

חלוקת הזמן: מדוד, מדוד.

הבנה של המכלול

וקורטוב של מחשבות נוגות

בלילות המאושרים.

רק זיכרון הקירות המגורדים,

חשכת מסדרונות אפופי - ריחות מיראים,

צפים מדי פעם

ומגורשים תמיד בכעס.

בכל זאת תודה עבור

קיץ של שפיות

ת ו ד ה

עכשיו

עכשיו כשאני כל כך שוקט

ואת מבשלת ואופה

וילדינו חייכניים ושאננים

עכשיו

צפים צללי עבר

שאינם מרפים

לפעמים אפילו נעים

- לחוש גיבור מערכה

- לראות אז בעיניך

פחדך...

ואז לחייך,

ולומר ממש כאיש שלא ירא:

"אהבתיך

- אתך אהיה לעולם"

כי עכשיו

אני כל כך שוקט

והצללים כל כך רחוקים

ואת מבשלת ואופה

וילדנו חייכניים

ואת איתי

ואני פה

ה נ ש י ק ה

רטטתי קלות

לשמע השירים הסוחפים,

ורטטתי יותר

בקור ליל

בתוך המדים הרטובים,

רטטתי ממש

לקצב הפחדים,

ובכיתי ורעדתי ובכיתי

בחרדות

וביאוש...

אבל רטטתי יותר מכל

כשליטפת אותי

והשפלת עינייך

ועוד יותר כאשר פתאום

אמרת - את אשר חש לבך

והטבעת בי נ ש י ק ה

- קטנה,

על קצה שפתי

הרועדות.

לילה טוב

חוסר ביטחון שאופף

והצעדים מצלצלים יותר.

מרגיש אותך בליל

וזוחל במעלות השחור.

...עד שהבוקר בא

מתפתל בינות לסדינים

ומתחבט ללא מענה

אז - לפנות בוקר

שוקע בשנת מוות.

בשמונה

בבהלה קופץ:

"איחרתי את הרכבת...

עזרי לי בבקשה..."

תכלת - ארגמן

חוסר בטחון שאופף,

תכלת וארגמן בכפיפה.

מושך את שערותיי הקצירות,

חיוך מתוך משובה,

קומה זקופה על שניים,

בפני אדם (ו)חיה.

אתך אני חלש

מתרפק על תלתלייך

חלל על במותייך

הנה לך    נ ש י ק ה ...

דרך גבר - בקיסריה

עוזרד ונקדימון

ודאי באו וחזרו לקיסריה.

הקדים נקדימון לחזר ועוזרד התפתלה

כאשה-צמח.

לבסוף ידעו את אשר יש לדעת,

שם, בקיסריה של

נקדימון ועוזרד.

אני והברבורים

ברווזון הייתי

לא ידעתי על מה ולמה

משברבור ונסיך נהייתי

עדיין לא ידעתי כי כך היה.

נשארתי ברווזון

גם לא שכחתי לשחות

ו- "גינוני" לא סיגלתי

אבל ברבורים

לא הפליאוני עוד.

ל ר ק ו ד

באוזניים מוזיקה תנגן

רגליים יחלו לחולל,

לא לאיש לא לאל,

חרדת המוות הרובצת, לגרש

בריקוד מתלקח כמו אש.

עלי ובואי אש דליקה

אני אתך קצב - להבה,

בנשמה מתפתל ומייחל

וגוף מפתל ומעקל

לא לאיש לא לאל.

לגרש חרדות אנוש

להשתחרר

להתעלות

לרחף - על ולדאות...

לא לאיש

כמו אל!

קוי - מתאר

כחוזר מן המלחמה,

איני כבר אותו אחד

שהלך,

תמים...

מלא - תקווה...

ואחרי שגברתי,

על שטני-פנימה

עצבות ליחשו גלי

ורק אז החלו קרקעותיי - לנוח בשלום.

שטני מלחמותיי - הם עתה מלאכים

אך נותרו בם,

קווי-מתאר שחורים.

ה ה ז מ נ ה

ואני נזרקתי אליך חולי.

ואתה ליטפת את מציאות חיי

החלקת כישלונותיי

ופיתית אותי כמעט

...לאהוב אותך!

לאהוב - ולרחם על עצמי כל הזמן,

ולפעמים אף לבקש אותך...

כאשר כלו כל הקיצים - כל קיציי

ואולי דרכך האיומה אינה כה נוראה

ואולי מכותיך נסבלות...

אך לבקש את מר-המוות

- טוב מניד שפתיים,

המפללות לבואך האכזר!

...ועצם      ה ז מ נ ת ך

היא היא      ...ה מ א ר ה.

א ס ט ר ו ל ו ג י ה

ו ד א י   ב - 2 1   ב א ו ק ט ו ב ר

6 5 9 1,

י ר ד   ג ש ם .

א ח ר ת   , א י ך       א נ י      כ ל כ ך

מ כ ו ר ?

א י ך   א נ י     כ ל כ ך     א ו ה ב ?!

א י ך   א נ י     כ ל כ ך     מ ג ו ר ה

- מ ו פ ר ה ???

מ מ ט ר      ג ש ם     ק צ ר ,

ב - 7     ל ס פ ט מ ב ר

9 8 9 1

מ ג ע מ ס ו כ ן

ה מ א נ י ה   נ ג ע ה ב י

ל פ נ י    כ מ ה ש נ י ם . . .

פ ת א ו ם    ה י י ת י    י כ ו ל

ל ע ש ו ת      ה כ ל

ל א ה ו ב    ב ג ד ו ל

והמוות, אף   הוא, נגע בי בלי שאדע,

נגע,

אבל בחטף.

נגע,

. . . ו ע ז ב.

אבל "היא" המשיכה אותי ללטף

יותר חזק

עד כאב.

ואז...  גם היא עזבה,

(לא בקלות - לאחר מאבק)

ואז ... מ נ ו ח ה .

ועכשו       כשאני   נזכר...

גוי נרעד

מעט באושר

שמהול

בפחד רב.

חרדות

נאחז בספר ה - BASIC

כדי לא לחזור לאותן הזיות

לאותו עולם - ממלא בטן וראש.

נאחז בטבליות הורודות

ומקווה ומאמין שבעזרתן.

ומודע שרק לבד.

ולאט...

נאחז בבשריך המתוח והרך

מקוה להשאר איתך לעולם

כמו נחל איתן

בלי מה

שממלא בטן וראש

בלי הכאב ללא - נשוא.

בלי - סוף לתפוס,

בלי - סוף לאחוז,

בלי - סוף לאהוב.

ב ע ש ר ו ח צ י

ע כ ש ו    ע ש ר ו ח צ י

מ ו ס י ק ת - נ ש מ ה   ב א ו ז נ י

(ו א ו ז נ י   ב נ ש מ ה)

מ ת ח ת   ל ש ת י   ה ש מ י כ ו ת,

ד י     ח ם.

ו מ ה   ע ם א ל ו   ש נ מ י ם

ע כ ש ו        מ ת ח ת     ל ג ש ר י ם ?

. . .   ק פ ו א י ם

ע ד ל ש ד   ע צ מ ו ת ם ? ?

ו מ ה   ע ם

א ל ו   ש א י ב ד ו    א ת    ה ד ר ך ?

ו מ ה     א י ת ך ?

ה ש כ ך כ ע ס ך ?

כ ע ס י ש כ ך.

א ב ל      נ כ ו ן,

א נ י       מ ע ט   מ ת ח ת ל ג ש ר . . .

ו א ף   נ ר א ה,    ש א י ב ד ת י