כלים שלובים

בהיכל התכנסנו
בשקט ישבנו,
בהנפת השרביט
בקעו צלילי חליל נוגה,
מן הפינה עלתה מנגינה
עצובה מתוך פסנתר כנף,
מתיבות התהודה
עלו הדים צורמים,
צליל אחר צליל
משולחים לחלל
בהרמוניה אחת
שניגנה ניגון חוזר
פעם היינו עץ תמיר
מעוטר
בתלתלי עלעלים.

נגיעה

אילו יכולתי
הייתי נוגעת,
רק כדי לדעת
אם הים הכחול
עמוק,
ללא גבולות
נושק לאופק,
שם
השמש שוקעת
צובעת בהילה
של אדום וכתום

בוקר חדש

כשהשמש זורחת מעל ההרים
צבע השמיים מתחלף לו מכתום לכחול...
עומדת במרפסת רואה את נצנוצי הבוקר החדש
המסמנים תחילתו של יום חדש בעולמנו.
יש לו לבוקר את ריחו שלו ואת צבעיו הרכים
המסמלים לנו את פשטותם של החיים
שהרי מה יש לנו בהם?
את הידידות, החברות, והאהבה
שנדמה שכולם יחד הם הלו מהות החיים
שלהם אנו כמהים

קריאה לעזרה

הבטחתי, להיות בסדר
אך תבינו, זה לא אני
זה בא ומשתלט עלי
אנא !
אמא! אבא! עזרו לי

הבטחתי, שלא אכה יותר
אך תבינו, זה לא אני
זה שוב בא ומשתלט עלי
אנא !
אמא! אבא! עזרו לי

הבטחתי, שהשנה אלמד
אך תבינו, זה לא אני
האותיות אצות רצות להן
וזה שוב משתלט עלי
אנא !
אמא! אבא! עזרו לי

מול הים

עומדת מול הים
מקשיבה לרחש הגלים
לצווחת הציפורים
מביטה אל זהר
קרני השמש המרצדות
נישאות אל עבר האופק
שלא נגמר.

ריקנות מאיימת

לקום מוקדם בבוקר
לחוש איך הריקנות מתפשטת בי,
לספור את השעות הארוכות
עד שירד שוב הלילה
ואז,
לשכב בחושך,
להביט לתקרה ולחכות לבוקר
ואז שוב...
לצייר שקיעה,
להביט בטפטוף הגשם על ההר,
להרגיש רע
להרגיש מיותרת,
אדם שאין לו קו יעוד בחיים
אדם שלא נותר לו דבר
כך נותרתי אני בשלכת.

בלי בושה

אהבתי אותך,
חשבתי שאתה שונה,
אך הסתבר שאתה כמותם
על צפיותיי לא עונה
אכזרי, תינוקי,
בעל לב ממוחשב,
חסר רגשות תמיד
במיוחד עכשיו.
כעת שונאת אותך
בזה לך,
רחוקה מאוד
וקצת בפינה חבויה בלב
אוהבת אותך ועוד...

שעמום

ציפיה לטלפון שיגיע
אני יודעת שלא,
אין תשובה בקצה השני של הקו.
בעט משרטטת קווים על נייר
מבוכים מוזרים,
רגליים על המיטה,
זכרונות קרים מליל אמש,
דמעות חמות מציפות את גרוני,
אתה מרוחק, עטוף בענן עשן,
לא מרגיש, לא יודע, לא כאן,
ציפור מצייצת מחוץ לחלון
ואני כאן, מנסה להשאיר,
כותבת שיר.

שבת בסתיו

עם הנץ החמה
שמים כחולים נבטים
מבין העננים,
רוח סתיו
עלי שלכת,
עוד שבוע חלף,
חלה מתוקה, מפה לבנה,
יין קידוש, פרחים אדמדמים
ואור יקרות.

אהבה

האהבה היא כמו מים,
זורמת, נעצרת, הולכת ובאה,
פעם היא קיימת במלוא עוצמתה,
ופעם מתפוגגת.

החיים הם כמו מים זורמים,
פעם נעצרים על-ידי סכר,
ופעם נופלים ממפל במלוא העוצמה,
פעם מקבלים צורה כתוואי הטבע,
ופעם נאגרים ומתאדים כדרך הטבע.

אהבה היא כמו סם,
מתמכרים אליה בתחושה של הנאה
ולהיגמל, כבר קשה הדרך חזרה.

כמו סוגים של סם כם סוגי האהבה,
פעם עמוקה ופעם רדודה,
פעם באה ופעם חולפת.

האהבה היא נשמת חיינו,
תמיד קיימת אך לא מובנת,
תמיד נחוצה ותמיד רצויה,
באותה פתאומיות שהיא באה
כך לחלוף היא עשויה.

האהבה היא כמו צבא,
על המשמר להיות היא חייבת,
לשמור על הזוג היא חייבת,
שכן לא היא אזי איננה היא.

הלב

מתדפקת על דלתות ליבך,
אין מענה, ליבך ודאי עסוק באחרת
ולנקישתי לא עונה.
לו היית קשוב לזה הלב,
המפרפר למראיך, אך תמיד מתאכזב,
היית פותח את דלתך בסערה
חובק ונושק.

סוד מתוק

סוד כמוס לנו
חקוק בליבנו,
רק שלנו
לעד ,
הסוד הזה חשוב מאיתנו,
לספרו לא נוכל לעולם
הרי הוא סוד
של אהבה אסורה.

תכלית החיים

החיים על פנינו חולפים,
ואנו, כמו כל האחרים
עמלים ויגעים כל שעות היממה
בריצוי ופיצוי חברים ומשפחה.

עם היוולדנו - את הורינו
בנערותינו - את חברנו
בבגרותנו - את בני זוגנו
ועם זקנתנו את ילדינו,
עד כי שוכחים, לרוב, את זיהותנו.

האם לא ראוי,
כי בין אלה לאלה,
גם לעצמנו נדאג,
ולנפשנו נמצא מקום קט?

האם לא כדאי
שנזרום עם הקיים,
כך שחיינו ימוצו עד תומם?

אבל -
את שראוי או כדאי
נותיר לו בצד,
ונצפה במצוי,
שלו מקום מיוחד.

החיים אומנם זורמים ואולם,
בנתיבים אחרים ובלתי - צפויים.
אלה ססביבנו ימשיכו לקוות,
שעבורם, נהייה בבחינת התגשמות של משאלות.

ואנו, לעומתם,
נישיר מבט, ונבין יחדיו
שעלינו להאזין עמוקות לליבנו,
ובקפידה רבה לדאוג גם לעצמנו,
כי אז, הרצוי יהייה,
ותכלית החיים בודאי תשתנה.

תפילה כואבת

היכן הצדק,
תן לי את היכולת
לזעוק שהכאב ישכח
שהצפיה תתמוגג,
רוצה לחיות
ללא כאב
או אכזבות,
אלוהים
עזור לי לעבור
עוד תקופה
כואבת.

אומרים ש...

אומרים ישנה אהבה בעולם, איה אותה אהבה?
אומרים ישנה הבנה בעולם, איה אותה הבנה?

אומרים ישנו סדר בעולם, איה אותו סדר?
אומרים ישנו שלום בעולם, איה אותו שלום!
אומרים ישנה אחווה בעולם, איה אותה אחווה!

אומרים ואומרים בעולם ללא הפסקה,
ואנו מחפשים את אלו הדברים ללא הפסקה,
רק דבר אחד שכחנו, שאת כל אלו הדברים
שאותם אנו רוצים להשיג
צריך לחתור להשיג.

פרחי אהבה

הפרחים בגינתי מיוחדים הם,
אמיתיים, לא נובלים או כמלים,
ממש כמו אהבתנו,
ססגונית אמיתית ופורחת לעד.

את זה הזר רציתי לשלוח,
זה הזר רציתי להעניק.

שיחת צ'אט

מול המחשב ישבתי,
ולזה האחד חיכיתי.
חיכיתי וחיכיתי
ומי לא בא...

אולי הוא עייף,
אולי הוא עסוק,
ואולי חלילה הוא חולה.

מה נותר לי לעשות,
זה רק לשבת ולחכות
שזה הגבר יופיע
ובשיחת הצ'ט יפציע.
נדבר על דא ועל הא
ועל כל הנושאים ברומו של עולם.
עד שזה יתעייף
ולישון ילך
כי יום חדש מחר
ולעבודה צריך גם להגיע.

יום יבוא

יום יבוא, יום יבוא,
במהרה הוא יבוא, הוא יבוא,
את חלומותינו יפתור,
את סודינו יחשוף,
את מראינו יראה.

יום יבוא, יום יבוא,
ואחריו הכל יהייה אחרת,
את אהבתינו יגלה,
את ליבנו יחשוף.

יום יבוא, יום יבוא,
מתי הוא יבוא זה היום.

מחשבות

אני יושבת מול המחשב ומחכה,
אולי שמך על המסך יופיע,
ואיתך אזכה לדבר,
אולי ה- א'מייל המיוחל יגיע,
ואז אדע כי הסתיימה לה הבדידות.

אני יושבת וחושבת איך
הנשמה מתהדקת
אל הלב הנקשר
היישיר אליך,
ללא גבולות וללא מחסומים.

אני יושבת וחושבת על,
איך אתה נראה?
איך אתה מרגיש?
ואיך אתה אוהב?

אני יושבת וחושבת,
על מה דברנו היום,
על מה התכתבנו היום,
ועל מה הרגשנו היום.

אני יושבת וחושבת,
על מה אדבר מחר,
שהטלפון יצלצל
ואז את קולך אזכה לשמוע,
כמו יצאת מאיי שם,
ואת הבדידות באושר החלפת.

אני יושבת וחושבת עד לאן נגיע?
אני יושבת וחושבת עד לאן נרחיק?
אך משום מה נראה לי
שתשובות לשאלות איין
והתעלומות יישארו.

עליך חולמת

בערבים יושבת
לצלילי המוסיקה ונזכרת
על מה שהיה ביני ובינך,
על מה שהיה
ולא ישוב עוד לעולם,
רוצה לומר -
עליך חולמת, אך פוחדת,
רוצה לצעוק -
אותך אוהבת, אך רועדת,
מה שהיה נגמר.
הלך ולא ישוב עוד לעולם.

בך מסתכלת ליבי נקרע
חולמת, מתייסרת ומתענה,
בך נזכרת ובוכה
דמעותיי מלאות אכזבה.

שבת מנוחה

והיא נזכרת...
כך סתם לעצמה בשקט,
מחייכת בינה לבינה,
אל תפריעו לה.

תנו שבח ושירה,
נפש כי נאנחה,
באה שבת,
באה מנוחה...

יום חדש

כשהשמש זורחת בבוקר,
ומבשרת את תחילתו של יום חדש,
אני מביטה אל הרקיע הכתום,
ותוהה מה מסתתר לו שם למעלה.

חלקם ייאמרו, שאולי זאת השכינה,
שאת כנפה פורשת ועלינו שומרת.

חלקם ייאמרו, שאולי זאת השמש,
שמאור וחום לנו נותנת.

חלקם ייאמרו, שאולי אלו הכוכבים,
שבמיקומם את מזלנו קובעים.

ואני אומרת, שאולי זה אתה ואני,
שברגשותנו, אנו אחד לשני מפרגנים.
ואת מאווינו אחד לשני מספרים,
ותומכים זה בזו וזו בזה,
כי יום חדש עולה,
ואיתו עוד מסלול חיים שלם.

הגיון

ריצות סביב מעגל אינסופי,
לילות ארוכים שלא נגמרים לעולם,
מחשבות עליך,
מבטים חטופים על העולם.
מריבות סתומות עם אמא על לא כלום,
ישיבה על מעקי הבטון האפורים
ותהייה לעבר השמיים,
תחינה אל השמש, אל האלוהים,
ואחר - כך
בחינה במתימטיקה שנכשלתי
ובגללה בכיתי

טיול לילי

בלילה כשהירח זורח,
את רחש הגלים המתנפצים
אל המזח אני שומעת,
את דמותך אני רואה
דמותך היפה משתקפת במים,
מטיילת בטיול אינסופי,
של רגשות אהבה מטורפת.

פגישת אוהבים

זה היה בפגישה בין ערביים,
במקום די ריק מאדם,
נפגשנו רק אתה ואני ככה סתם.

הלכנו לשתות קפה,
כי ככה הרגשנו קרובים,
דיברנו על דא ועל הא
והזמן חלף לו מהר.

לטיול רגלי יצאנו
רק אתה ואני,
חלפנו על אינספור חנויות,
שלליבנו הרבה לא דברו.

הלכנו אט רק אתה ואני
שלובי ידיים ולבבות,
ואז,
כמו בהיסח הדעת
נשקנו אחד לשניה.

נשמתנו התחברו
כמו השלימו אחד את השניה
כמו היו לנשמה אחת.

ואז לשלום נפרדנו
ונשארנו רק עם הרבה,
מחשבות ותשוקות,
והרבה טעם של עוד,
שעוד יבוא.

אדון השלום

עזור לנו לכולנו,
שנזכה תמיד לאחוז במידת השלום,
בין אדם לחברו
בין אדם לאדם,
אתה הוא העושה שלום במרומים,
מחבר בין מים ואש.

הדרך אותנו לשלום גדול
עלינו ועל כל העולם,
ברך אותנו בכל הברכות,
כל ההשפעות,
וכל הישועות...

מנוחה

מערב עד ערב
חותם בעד כוכבי רקיע
שביעי משובח
אומר
יום מנוחה למען
נטעת עץ חיים
אהבת עמוסים
אוהב עמו ישראל.

שקיעה

מול שקיעה,
מול סופו של העולם,
מול רקע של דממה,
ניצבת אני חושבת עליך
ולא מכירה את העולם שהיה.

אתה כל חיי,
אתה השמש ביומי
וירח בליילי,
אתה שקט הלילה,
אתה הרוח הנושב חרש.

אבל תגיד לי משהו
מי אני בחייך?
האם מלאך המוות,
המסב את דרכך?

תן לי סימן,
ואני איעלם,
כאילו לא הייתי.

תפילה לאדם מיוחד

אלוהים
חנון ורחום הנך
אדם זה יקר לאנשים כה רבים
נשמתו רופפת מטיילת
בין החיים למוות,
הנח לו להשאר ביננו
לחיות את שנותיו האחרונות
בבריאות טובה כאדם מן הישוב
לקום כל בוקר עם חיוך
בנשימה עמוקה
ולישון בלילה
בנשימה מתוקה.

פרידה

להביט בעינך הכחולות,
לשקוע באותם חלומות,
לזכור איך הכרנו,
את המילים הראשונות.

כשבעיניי עומדות הדמעות,
ובכל רגע עומדות לפרוץ.

נזכרת מה גרם לסוף,
לרגע שנפרדנו.

לדברים האחרונים שנאמרו.
ואז, כשאני ממש בוכה
וליבי נקרע לשניים
בטוחה שהכל נגמר
ויותר לא יחזור לעולם.

רסיסים

לעולם לא תדע,
שחשבתי עליך כל כך הרבה,
גם בשעה,
שצפיתי בהתנפצות הגלים
למאה ואחד רסיסים.
ואז חשבתי,
שלפחות כמה מהרסיסים הללו
דומים
לך ולי.

במשיכת קולמוס

במשיכת קולמוס
על דף חלק
כותבת תפילה
לאור הנר,
הרוס הבועה
עקור הכאב
חשוף אדמתו
שמור על עץ אהבה
שיגן מפני העצב
וימלא את החלל שנוצר.

רציתי

רציתי לומר לך שלא תכעס,
כי אין לי טינה אליך,
רציתי להסביר לך שאין ביכולתי
לנות בחנות "אהבה",
רציתי שתדע שאהבה באה רק
ממבט ולבד,
מהלב, המחשבה,
ולא מהרצון,
אבל ידעתי שלא תבין
ותהיה אנושי, ומאחר שאהבני
נראה לו שיזכה ליחס זה מצדי...

ידעתי שלא תבין לכן שתקתי,
אתה הצטערת, גם אני הצטערתי,
לבבותינו נשברו ואנו נפרדנו
מאהבה שלו נתקיימה,
כי אין דרך לאהבה בליבנו
והיא לא ניקנת בחנות.

נשיקה

עוד נשיקה אחת, אחת
אולי לא,
אחת.

אחר-כך יהיה מאוחר.
עכשיו סגרו את השעות,
והציבו משמר לדקות,
זה כדי שהזמן לא יברח.

עוד נשיקה אחת, אחת
אולי לא,
אחת,

עכשיו הוא הזמן המתאים,
כשכולם מסתכלים,
אחר-כך נצטרך להיות רומנטיים,
ואז הכל יהיה מובן מאליו.

עוד נשיקה אחת, אחת
אולי לא,
אחת.

שבת שלום

ריבונו של עולם
האר דרכי ותזכני,
לשמור על עוצמות הלב
הכאב,
הכמיהה,
ולשון הרע,
עשני זהירה,
תן קדושה בתוך הכוונה
אין דברים בטלים בעולמי
גם אם בשוגג ישמע,
עשהו לך
לברכה.

לא חשוב

לא חשוב לי שאמרת,
כי היה משעמם.

לא חשוב לי שפיהקת,
כשליבי פעם.

לא חשוב לי שעשנת,
כשגרוני נשנק.

לא חשוב לי שדרכת
והלב בחוץ נמחץ.

זה חשוב לי שאמרת,
שהכל פשוט נגמר,
התרחקת והלכת
והלב שלי נשבר.

מהי האהבה

כשמתאהבים, זה טירוף זמני,
זה מתפרץ כמו רעידת אדמה,
ואחר-כך שוכך.
כאשר זה שוכך,
עלייך להגיע להחלטה,
עלייך להחליט אם שורשיכם
נכרכו יחד כל-כך,
שאי אפשר כלל להעלות על הדעת
שתיפרדו אי פעם.
שכן,
זו היא אהבה.

האהבה אינה קוצר נשימה,
היא אינה התרגשות,
היא אינה תשוקה לתנות אהבה
בכל שניה של היום והלילה,
היא אינה לילות לבנים ודמיונות
שהוא מנשק את כל חלקי גופך...

כל אלה אינם אלא להיות מאוהב,
וזה דבר שכל אחד מאיתנו
יכול לשכנע את עצמו בו,

האהבה עצמה,
היא מה שנותר
כאשר "להיות מאוהב"
מתכלה בלהבותיו.

אהבה אבודה

קר לי ואין מי שיחמם
עצוב לי ואין מי שיעודד
כבה האור,
ואין על מי לחשוב
ואין על מי להסתכל,
נאחזת באהבה אבודה
ואין מי שיאהב.

העמדת פנים

כתבתי את המכתב הזה עשרות פעמים,
ועשרות פעמים, זרקתי אותו,
איני יודעת כיצד לתאר את רגשותיי
זה כאילו אני מחכה לשמוע ממך
כבר מאה שנה.
מחכה מאה שנה שתחזור.

פעם חשבתי שלבי עולה
על גדותיו מרוב אהבה לך,
אבל כעת כל מה שאני
מרגישה הוא ריקנות.
ואני חושבת כל הזמן,
זה לא היה אלא העמדת פנים
שמעולם לא אהבתי אותך כלל.

שבת שלום

כל שישה ימים
מגיע היום שבו
אומרים תפילות ובקשות
בריאות טובה,
שקט ושלווה,
אהבה ושלום,
מי יתן ויתגשמו
כל המשאלות,
בזו השבת
הבאה עלינו
לטובה.

לא אכפת

לא אכפת לי, לא אכפת ,
שמא אנוס עם השחפים,
שמא אזרום עם מי נחלים,
מי יגלה לי מי
מי יענה לי,
על מה עלי לחיות
על מה עלי למות,
וילך הכל לעזעזל
לא אכפת לי לא אכפת לי.

הלב הכואב

נמאס לי לומר שאני מאוהבת,
חיי חולפים ואני מתמרדת,
מדוע אני כה מיואשת?
בו אני מאוהבת, רוצה את האושר.
כשאתה כאן איתי אני מאושרת,
כשאתה רחוק אני כולי כואבתי,
מה לעשות לליבי שמפריע
את שלוות נפשי?.

הסימן

כשתעצום עינייך,
שוב לא תראה אותי,
תשכח בוודאי את כל השעות,
כל הדקות, כל השניות,
אפילו את הסכנות
שהיו כרוכות בכל זה.

בבוקר אהייה בשבילך
פיסת חלום.
עד שישאלו אותך...
מה הסימן הכחול
שאינו יורד בסבון.

אנשים

אנשים באים והולכים,
אנשים הולכים ורוגזים,
אנשים עייפים ועצובים,
אנשים בים של קולות,
בים של ידיים, רגליים,
עיניים תמהות שואלות.

אנשים חוקרים שואלים, נדהמים,
לועגים, נפגעים, לוחמים,
נכנעים, כואבים, מרומים.

אנשים ברחוב הצפוף, מחייכים ובוכים,
לא רוצים לשמוע עוד על מלחמות,
לא מקבלים יותר טרגדיות
או כל סוג של צרות,
אנשים אפופים במסך של עשן,
חוששים להיות חשופים.

אנשים עוברים ממהרים
תמיד תמיד ממהרים,
אנשים עוברים ברחוב
אפופים חיוכים...

מכל הלב

אני יודעת שמלותי פשוטות הן
ושכתבתי לך שיר מכל הלב,
חשבת על משהיא אחרת..
חפצת בעיני הגדולות
אהבת אותן לאור הירח,
הן נצצו אני יודעת
בתאווה של אין גבולות
אך לו ידעת, כמה דמע
ספגו עיניי עד שנפקחו
היית יודע לרחם ולאהוב.

שיר שנכתב לך מכל הלב
אך אתה חשבת על משהיא אחרת...
השמים אפורים, היום כה ארוך
ככה זה תמיד כשאינך איתי,
אוהבת אותך ואתה אולי אותי.
רק תדע שאתה כמו אוויר בשבילי,
לשבת לצידך וללטף את ידך,
אתה היחיד החשוב בשבילי
כן רק אתה...

פרידה

האם הרגשת פעם,
מה זה כשרכבת נוסעת?
יום יום נוסעות רכבות,
יום יום בוכים הרציפים מפרידות,
יום יום חובק עשן קטרים את הדמעות,
לא הספקתי לומר לך את הכל,
אפילו לא את האמת,
כבר עומדות ביננו הדקות,
כבר קורעים הקילומטרים את דמותך,
כבר לא רואים היכן פניך, או צחוקך,
רק גוף
רק צורה
רק שלום
רק.

טיולינו

בלילות החורף הקרים
עם חשכת בין ערביים,
נתחיל טיולינו ברחובות השטופים
ונחשוב שמחר יתחיל האביב,
כמו ציפורים נודדות
נחפש קן חדש לבנות,
לא קן של עלים אלא קן של מילים
בביטוי שרק לנו מובן.
בחוויות של שתי וערב
נרפד זכרונות מתוקים,
בשבילי ובשבילך
בזר של פרחים,
בצבעים מכל הסוגים
נריח שלל של ריחות,
שרק אותנו מציפים.
ללכוד את הרגע
להרוות ולהשביע
לעולמים.
מראשית ועד סוף
כמו עונות השנה,
נחדש בלי יגע
מזווית מיוחדת מאוד,
של אבל ואפשר ואולי
ממותר ואסור וכדאי,
לנסות מחדש לאהוב
בתשוקה עלומה,
הוא הרגע הבא.
כשהכל כבר הספיק להחשיך
נחזור לביתנו הקט
עד נצח עד הרגע הבא.

פרידה - פגישה

נפשי בודדה הוא עזב והלך,
בכיתי היום, אבכה גם מחר.
הוא נפרד בשקט, בלי לומר מילה,
נפגעתי קשות - הוא עזב בגללה.
נזכרתי בימים שטופי חלומות,
כאשר היינו מטיילים בשדרות,
יד ביד התהלכנו כזוג,
כולם הסתכלו, התגאו מאוד.
הוא היה כה טוב וליבו נהדר
ועכשיו כמו ציפור, פרח והלך
מטייל כל היום עם לילך.
רגשות חרטה בליבה היא מנתה -
למה לי זה מגיע, הרהרה ובכתה.
לבסוף נרגעה ולטייל ברחוב יצאה,
ראתה אותו שוב, את אהבתה הצחורה
יושב שם לבד.
אז ידעה היא כי כך
עזבה לה גם לילך.

ליבי נשבה

שבית את ליבי ואת נשמתי,
כשמבטינו נפגשו, הדברים קרו,
בעינייך היפות רציתי לגעת במבטי,
עד סוף העולם אלך עבור עיניים כשלך,
אל תשאלו אותי מה קרה לי.

הוכיתי בברק וליבי בו נשבה,
נשביתי בקסמים שלך,
כל מילה שלך עלי משפיעה,
מה אעשה ומה יהייה,
כל רגע הפך לנטל,
פגעת בי חזק עם אחד החיצים שלך,
אני כאן, מוטלת פצועה, ללא ישע.

האחד ויחיד

יושבת חושבת,
מאוד מתאמצת,
מה אכתוב,
מה אביע.

יושבת חושבת ובוהה באוויר,
המילים בליבי נעצרות,
חושבת מה אכתוב לזה האהוב,
מה אומר שעוד לא נאמר.

לבסוף לאותו מקום מגיעה,
לאותו הרגש,
אותו הגעגוע,
רגש מיוחד שעוד לא היה,
מתוך מקום מאוד מיוחד בלב.

אותך בליבי
נוצרת,
אותך לליבי
אוספת.

אהבה

כשהאהבה עולה במעלה ההר
מגיעה אל הפסגה
ברומו של עולם,
השמיים נראים כחולים יותר.
לפתע!
הגיעו העננים כיסו את השמיים,
ואנו החלנו לרדת במדרון
אל השממון והקדרות,
עד בוא האביב
ולליבנו שוב תשוב האהבה.

געגוע

פוסעת אל זכרונות העבר,
שניים שהם אחד
כבר לא לבד.
הבטתי לתוך עיניך
ראיתי זיק שכבש את ליבי,
אתה עמוק בנשמתי,
זורם בעורקי
כהר געש שעומד להתפרץ.
לפתע מתעוררת
ונוצרת הכל בזכרון.

תודה לך אלוהים

תודה לך אלוהים
על תחושה של סבל
המחשבות מציקות.
בשערי שיבה זרקה
ימים ולילות לא ישנתי
ליבי ורגשותי אליך,
הכל לשווא, הכל לשווא
מחפשת מרגוע לליבי
בורחת אל הים
שם נעלמות התחושות
שם נעלמות החרדות.

צילך

הזמן חולף ועובר
השעון ממשיך לתקתק
עליך חושבת ללא הרף

צל גדול אתה מטיל עלי
צל שלא ידעתי קודם
כי זהו צל האהבה

כמו הצל שמלווה אותנו תמיד
כך גם אתה צל בליבי

יש עננים בשמיים
שאת השמש מסתירים
אך את הצל הזה לעולם
לעולם לא
יצליחו להסתיר.

תחושת האהבה

גואה בי התחושה
מתוך תאווה לאהבה
בליבו חפצה
אולי משהוא באוויר
לפעמים ככה סתם
למודה אכזבות ותקוות
איך ממשיכים
מגשרים על פערים
בחיפוש אחר
חלום האהבה.

הלכת...

כאשר תלך, לך
קח את אהבתך
אל תשאיר זכרונות.
בטרם הלכת לחשת
שמרי על עצמך.

נפרדתי ממך בתקווה שתחזור
רציתי לשבת עוד רגע איתך
להקשיב לשירים שאהבנו
שמשאירים טעם מתקתק של עוד.

אך אני פה
לוחשת מילות פרידה
שאיש לא מקשיב
מחפשת זכרונות חדשים.

פריחה

אין זו אשמתי !
מה לי כי אוציא גזר דינך ?
אשפוט צעדייך ?
הטבע במלוא עוז פריחתו
יותר ממה שתרצה,
ראיתי בך אדמת פלאות
המצמיח אהבות.

דרכו של בורא

יום אחד הכל ישתנה
זו דרכו של העולם
היאוש הורס כל חלקה טובה
האופק אין סופי
כל עוד השמש זורחת
עולם יפה בירק אביבי
לוחשת ברכה מתוכי
תצלח דרכך
באשר תהיה.